המקרה המוזר של הפילוסוף והימין הישראלי

לפני כשנתיים הציע חוקר הדתות תומר פרסיקו ניתוח של תפיסתו הפוליטית והלאומית של מייסד תנועת ״אם תרצו״, רונן שובל. שובל, טען פרסיקו, משתמש בדימויים לגבי עם ישראל וארץ ישראל הלקוחים מהוגי הרומנטיקה הגרמנית, שהיוו מקור השראה חשוב ללאומנות המודרנית: העם מוצג כגוף חי, קולקטיב בו כל יחיד הוא איבר ורק בתוכו הוא מוצא את משמעות חייו. ארץ ישראל גם היא ישות חיה אותה אסור למסור ולחלק. שובל אינו באמת מאמין ברעיונות אלו, הבהיר פרסיקו: הוא משתמש בהם כמיתוסים פוליטיים במובן שנתן למושג זה ההוגה הצרפתי האנטי ליברלי והאנטישמי ז׳ורז׳ סורל. ההמונים, גרס סורל, זקוקים לא לניתוחים אינטלקטואלים רציונליים אלא לרעיונות ודימויים שיעוררו אותם רגשית ויביאו אותם לפעולה. זהו תפקידם של מיתוסים פוליטיים: להפיח בהמונים התלהבות ולגייסם למטרות אידיאולוגיות ופוליטיות. במאמר תגובה שכתב שובל, דוקטור לפילוסופיה פוליטית, הוא הסביר כי למעשה שימוש במיתוסים פוליטיים מסוג זה איננו ייחודי לסורל או ללאומנים המודרניים, וכי הוגים רבים מאפלטון דרך הרמב״ם ועד הובס ושפינוזה כבר עשו בהם שימוש. רשימת ההוגים שהזכיר שובל איננה מקרית. בהערת שוליים הוא ציין את מקור ההשראה לניתוח שלו: הפילוסוף הפוליטי ליאו שטראוס.

השם ליאו שטראוס אינו מוכר במיוחד בישראל, אך למעשה מדובר באחד ההוגים הפוליטיים המשפיעים במאה העשרים. שטראוס, יהודי גרמני, מצא מקלט באנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון ובהמשך היגר לארצות הברית, שם שימש בשלב מסוים כפרופסור באוניברסיטת שיקגו. שטראוס נודע גם בגילוי מחדש של הכתיבה ה״אזוטרית״ של הוגים רבים, שנטו להסוות את עמדותיהם האמתיות ולרמוז עליהן ״בין השורות״, כך שרק קוראים מעטים, הזהירים והקפדנים ביותר שבהם, ידעו לזהות את החתירה תחת האמיתות החברתיות המקובלות, הגלומה בכתבים אלו. סגנון כתיבה זה, הסביר שטראוס, נועד בה בעת להגן על הפילוסוף מפני רדיפה ועל החברה מפני אמיתות העשויות לערער את הסדר החברתי. הוגים כמו אפלטון והרמב״ם הבינו (בצדק, לדעת שטראוס), שעל ההמונים להמשיך להאמין ב״שקרים אציליים״ על מנת שהחברה לא תתפרק מבפנים. במובן זה, שובל נשען על שטראוס כשהוא מצדיק את הצורך במה שהוא מכנה ״חידוש המיתוס הציוני״ ו״הולדתן מחדש של הפרות הקדושות שנשחטו״.

הסיפור הזה משתלב בסיפור גדול ומעניין יותר על האופנים, בהם הימין הישראלי שואב רעיונות בשני העשורים האחרונים מהימין האמריקני. מזה למעלה מעשור, מתנהל בארצות הברית דיון על השפעת הגותו של שטראוס על הימין בארה״ב, במיוחד בהקשר למלחמה בעיראק, השקרים שאפפו את היציאה למלחמה ואופי הפעולות של הממשל האמריקני שם. ניתן להתווכח באיזו מידה שטראוס עצמו היה מצדד באמונות ובמעשים של הימין האמריקני, אך עובדה היא כי לא מעטים מתלמידיו (ישירים או עקיפים) נמנים עם המעצבים המרכזיים של השיח האינטלקטואלי בימין, כמו גם עם בכירים בממשל בוש הבן, תוך שהם עושים שימוש ברעיונותיו של שטראוס. כך למשל, שטראוס היה אחד המבקרים החריפים של הרלטיביזם המוסרי שהשתלט, לדעתו, על הליברליזם האירופי ובעקבותיו האמריקני, אשר בין השאר, הביא לערעור על עליונותו המוסרית של המערב והחליש את חוסנה החברתי והאידיאולוגי של ארצות הברית באופן ספציפי. ביקורת זו קיבלה ביטוי, למשל ברב המכר שכתב תלמידו אלן בלום על דלותה של מערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית, המפיצה רלטיביזם מסוג זה.

במישור הפרקטי יותר, יש המייחסים את השיח של ״שינוי משטר״ (change regime) בקרב ממשל בוש לבכירים שהיו תלמידיו של שטראוס. שטראוס הדגיש (בפרשנותו למושג המשטר של אפלטון ואריסטו), שצורת המשטר עצמה מרכזית לעיצוב תפיסותיהם והתנהגותם של האזרחים. ניתן להסיק מכך שעצם כינון משטר דמוקרטי מהווה כשלעצמו כוח המעצב אזרחים דמוקרטיים, למשל באפגניסטן או בעיראק. השפעה שטראוסיאנית כזו מיוחסת לדוגמא למושל הראשון של עיראק, פול וולפוביץ, שלא הסתפק בסילוק סדאם, אלא ביקש לנקות את המשטר העיראקי מכל שריד של מפלגת הבעת׳, כולל פירוק הצבא העיראקי, על תוצאותיה ההרסניות שהיו לדעת רבים למדיניות זו.

באופן כללי יותר, לשטראוס מיוחסת השפעה חשובה על הברית שנוצרה בין הימין החילוני לימין הדתי בארצות הברית, במיוחד מאז שנות השמונים: הוא עצמו, שהיה אתאיסט, הדגיש דרך פרשנותו לרמב״ם והוגים אחרים את חשיבות הדת כאחד מאותם מיתוסים הכרחיים, בהם על ההמונים להאמין. עבור רבים מתלמידיו, שהיו עשויים אולי לחוש לא בנוח עם חיבור לימין הדתי בארצות הברית, הניתוח הפילוסופי והפוליטי של שטראוס אפשר את השימוש ברטוריקה רבת עוצמה של זהות וערכים, ומסורת ודת, לשם השגת תמיכה במדיניות חוץ אלימה וחסרת מעצורים, כמו גם במדיניות פנים כלכלית דורסנית. אם חיבור זה נשמע מוכר גם מישראל, אין זה מקרי. אמנם החיבור בין הימין החילוני לימין הדתי בישראל אינו עניין חדש, ואולם הוא קיבל דחיפה ולבש צביון אחר בשני העשורים האחרונים, לא מעט בהשפעת הצלחתו של הימין האמריקני.

מעניין במיוחד בהקשר זה הוא מסמך מדיניות חשוב, שנכתב ב-1996 עבור ממשלת נתניהו הראשונה בידי מספר דמויות מרכזיות בימין האמריקני, שלחלקן – כמו ריצ׳רד פרל, מיוחסת השפעה ״שטראוסיאנית״. המסמך מאשים את מורשת הציונות הסוציאליסטית בישראל ביצירת כלכלה נחשלת הקופאת על שמריה, ומשרטט את תהליך אוסלו והניסיון ליצור ״מזרח תיכון חדש״ כפוגע בריבונות הישראלית, מוביל את ישראל לקיפאון אסטרטגי ומבטא ״תשישות לאומית״, שיש להילחם בה. ממשלת נתניהו, כך מכריז המסמך, מייצגת הזדמנות לשינוי מוחלט במדיניות החוץ והפנים הישראלית על בסיס ״תשתית אינטלקטואלית חדשה״. כך, במקום לשאוף למימוש העיקרון ״אדמה תמורת שלום״, אשר רק יביא לנסיגה של ישראל בכלל התחומים, יש לשאוף למאזן עוצמה לטובת ישראל; במקום להכיר במנהיגות הפלסטינית, יש לחפש אלטרנטיבות נוחות יותר לישראל; ויש לנהל מדיניות אגרסיבית בצפון נגד סוריה וחיזבאללה ולדחות את רעיון החזרת הגולן תמורת שלום. כחלק ממדיניות זו, על ישראל גם לחתור לסילוק משטרו של סדאם חוסיין בעיראק.

מחברי המסמך סברו כי על ישראל להשתחרר מהתלות האמריקנית, כדי לצמצם את הלחץ המופעל עליה להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים ושכנותיה הערביות. הדרך לצמצום התלות היא ליברליזציה דרסטית ומהירה של הכלכלה הישראלית, קיצוץ במיסים, הפרטה והפחתת הרגולציה. חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית יגדיל, לשיטתם, את התמיכה האמריקנית בישראל ויגן עליה מפני לחצים חיצוניים, ואף יסייע לנקיטת צעדים כדוגמת העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. בנוסף, שימוש של נתניהו ברטוריקה של המלחמה הקרה המוכרת לאמריקאים יסייע אף הוא לחיזוק התמיכה בישראל ולצמצום ההתנגדויות למדיניותה בקרב חברי קונגרס אמריקאים. צעדים אלו יביאו ״לחידוש הרעיון הלאומי של ישראל״ ולהתגברות על ״תשישותה״, ויסייעו לה בסופו של דבר לעבור את שלב ניהול הסכסוך הדרוש כעת לשם עיצוב מזרח תיכון חדש ושוחר שלום, התואם את האינטרסים האסטרטגיים הלאומיים של ישראל.

כל זה מהדהד את המתרחש במציאות הישראלית בשני העשורים האחרונים, והשאלה האם נתניהו היה צריך את מסמך המדיניות הזה היא פחות חשובה, שכן בסופו של דבר, במרכיבים מרכזיים של תפיסת עולמו הוא בשר מבשרו של הימין האמריקני. הסוגיה המעניינת באמת היא הייבוא לישראל לא רק של מדיניות כלכלית או ביטחונית, אלא של ההשקפות והחיבורים העומדים בבסיסה – לא רק דרך מנהיגות פוליטית ובאמצעות כלכלנים המיישמים בישראל מדיניות כלכלית השלטת במערב או עיתון בבעלות איל הון יהודי, שהוא גם תורם מרכזי לימין האמריקני (שלדון אדלסון), אלא גם דרך מנהיגי תנועות פוליטיות כמו ״אם תרצו״, מוסדות מחקר כמו מכון שלם, כתבי עת כמו ״השילוח״, הממומן על ידי קרן תקווה, קרן ימנית שמרנית לה מיוחסת לעתים אג׳נדה שטראוסיאנית, וכן רבנים המקדמים תפיסת עולם זו.

במיוחד מעניינת השפעתו של אותו פילוסוף יהודי גרמני, שבעצמו כתב באופן ״אזוטרי״ כך שעמדותיו נותרו מעורפלות, אך שבגיל צעיר התרשם מהציונות של ז׳בוטינסקי וכתב לידידו בתגובה לעליית הנאצים לשלטון: ״העובדה שגרמניה אשר פנתה לימין אינה סובלת אותנו [היהודים] אינה אומרת דבר לגבי עקרונות הימין. להיפך, רק על בסיס עקרונות הימין, על בסיס עקרונות פשיסטיים, סמכותניים, אימפריאליים, ניתן למחות באופן הולם נגד התועבה האומללה הזו, מבלי להזדקק לפניה המגוחכת והבזויה ל'זכויות הלא כתובות' של האדם״.

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s