חמישים שנה לכיבוש: סיכום ביניים

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

בישיבת מזכירות רפ"י בספטמבר 1967, ניסח משה דיין את המדיניות הרצויה כלפי הפלסטינים בשטחים שנכבשו שלושה חודשים לפני כן: "בואו ונאמר [להם] אין לנו פתרון, ותמשיכו לחיות כמו כלבים, ומי שירצה ילך, ונראה מה התהליך הזה יתן. לעת עתה זה נותן… ייתכן ונעמוד בעוד 5 שנים עם 200 אלף פחות וזה דבר עצום". באותו חודש סיכמה וועדת המנכ״לים שהוקמה לעצב את המדיניות הבירוקרטית בשטחים, שיש לחתור ליצירת תנאים בעזה שיביאו את הפליטים בה להגר למקומות אחרים. ״יש ליצור תנאים שהתושבים ירצו לצאת מהרצועה,״ קבע מוטה גור, מפקד כוחות צה״ל ברצועה. ״יש לשמור שהלחץ לא יביא לידי מרי אך ידחוף אותם לצאת.״ הוחלט על יצירת תנאים כלכליים שידחפו את הפליטים לעזוב את עזה, אך ״להכין תוכנית כזו שתראה בעיני העולם כקונסטרוקטיבית״. באופן כללי יותר, סוכם בוועדה באוגוסט 1968, דיון על תוכנית פיתוח לשטחים יתקיים רק לאחר שהממשלה תבטל את החלטתה ״שלא להעלות את רמת החיים בשטחים מעל לזו שהייתה קיימת לפני המלחמה״.

בשנים שלאחר מכן עברה מדיניות ישראל בשטחים שינויים רבים, אך ככלל נותרה מדיניות של מניעת פיתוח כלכלי. כפי שהסביר זאת המתאם הראשון של פעולות ישראל בשטחים שלמה גזית ב 1985, המדיניות הייתה להימנע ״מהשקעות בשטחים אלה, או אף מעידוד השקעות של אחרים בתוך השטח הערבי, לפיתוח המשק המקומי… אי השקעה בפיתוח שירותים ותשתית בשטח (רשתות כבישים, תקשורת, מפעלי מים, שירותי בריאות, חינוך וכיוצא באלה).״ ואכן, ב 1993 קבע הבנק העולמי שלמרות עלייה משמעותית ברמת החיים בשטחים עד 1980, במיוחד בגלל האינטגרציה הכלכלית עם ישראל וצמיחה כללית באזור, הכלכלה הפלסטינית נותרה תלויה לחלוטין בישראל, עם ״רמה נמוכה באופן יוצא דופן של תיעוש״, כמו גם של תשתיות ושירותים ציבוריים. הכלכלה בגדה בשנים שלפני 1967, סיכם דו״ח של האו״ם לאחרונה, הייתה "ברת קיימא ומשגשגת" במונחים יחסיים, עם ״ייצור משמעותי שקיים אוכלוסיה צומחת של מיליון איש״. מאז 1967, ״באופן טרגי, היא הפכה לארץ על קצה התמוטטות כלכלית והומניטרית״. ספציפית לשנים האחרונות, הבנק העולמי העריך שללא השליטה הישראלית על שטח סי הייתה יכולה הכלכלה הפלסטינית לצמוח בכשליש. באו״ם מעריכים שללא הכיבוש היא הייתה יכולה להיות כפולה בגודלה.

ב 2008 הסבירה השגרירות האמריקאית למחלקת המדינה את אסטרטגיית המצור על עזה כך: ״בכירים ישראלים אישרו לבכירים בשגרירות בהזדמנויות רבות שהם מתכננים להשאיר את הכלכלה בעזה מתפקדת ברמה הנמוכה ביותר האפשרית בלא להביא לאסון הומניטרי״ ו״לשמור על עזה על סף קריסה בלא לדחוף אותה מעבר לקצה״. המטרה, הסכימה השגרירות, היא ״לצמצם למינימום את ההישגים הכלכליים/פוליטיים של חמאס״. בניגוד למה שסופר לציבור הישראלי, אם כן, מטרת המצור על עזה מלכתחילה הייתה מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר מניעת טרור או החזרת גלעד שליט. הפלסטינים בחרו בצד הלא נכון בבחירות דמוקרטיות, והיה צריך להבהיר להם את טעותם. ״אם כבר החלטנו לדחוף לבחירות״, הסכימה קלינטון, ״היינו צריכים לוודא שאנו קובעים מי מנצח בהן״.

כמו לאחר-1967, מדיניות ישראל לגבי עזה עברה שינויים, במיוחד בעקבות המשט הטורקי וסבבי הלחימה בין ישראל לחמאס. רבות מההגבלות של השנים הראשונות של המצור הוסרו, אחרות נותרו. בכל זאת, מניעת הישגים פוליטיים וכלכליים מחמאס נותרה מטרה חשובה של המצור. לאור ההכרה הנרחבת שהמצב הקשה ברצועה עלול להוביל להתלקחות נוספת בין ישראל לחמאס, על המשמעויות ההרסניות לתושבי עזה ולתושבי הדרום, נדמה שמניעת ההישגים מחמאס למעשה יותר חשובה ממניעת הטרור. כך או כך התוצאות, גם ללא שנזכיר את קורבנות סבבי הלחימה בין ישראל לחמאס, הן קשות: תושבות עזה גוועות בגלל מחסור בתרופות, מכשור רפואי וחשמל בבתי החולים, כמו גם מדחיה של בקשות לצאת מהרצועה. ישנה עלייה חסרת תקדים בתמותת תינוקות, המים אינם ראויים לשתייה, מרבית האוכלוסיה תלויה בסיוע הומניטרי, אחוזי האבטלה גבוהים, העוני רב ומספר ההתאבדויות גבוה. בקצב הנוכחי, כפי שקבע האו״ם, עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם ב 2020. באופן כללי יותר, כפי שסיכם דו״ח של האו״ם לאחרונה את המובן מאליו, הכיבוש הישראלי (הכולל את עזה מבחינת מרבית הארגונים הבינלאומיים) הוא הגורם המרכזי לסבל ההומניטרי בשטחים. באופן דומה קבעה אוקספם: ״יש מעט דוגמאות לעוני ואי צדק בשטחים הכבושים שלא נובעות מהכיבוש. אם לא הכיבוש, מרבית סוכנויות הסיוע לא היו נחוצות שם… חיי הפלסטינים לא יכולים להשתפר כל עוד הכיבוש ממשיך״.

בהשאלה מחוקר חשוב של מדיניות ארה״ב באמריקה הלטינית, ניתן לסכם זאת כך: מדיניות ישראל נועדה לשרת את ביטחון ישראל, את הפוליטיקה הפנימית שלה, את שאיפות ההתפשטות ואת הפיתוח הכלכלי שלה. בזמנים שונים אסטרטגיות ואמצעים שונים נועדו לשרת אינטרסים אלו. אך למעשה אינטרסים אלו אינם הסבר מספיק. ביסוד המדיניות עומדת האמונה הבסיסית שהאוכלוסיה עליה היא חלה הינה ענף נחות יותר של המין האנושי.

מלחמה ושלום

מלחמת ששת הימים זכורה כאחת ממלחמות האין ברירה של ישראל. כלומר, ישראל היא שפתחה במלחמה, אך רק בגלל שעמדה בפני סכנת השמדה. למעשה במחקר ידוע שהערכת הצמרת הביטחונית בישראל, כמו גם המודיעין האמריקאי, הייתה שישראל תביס את צבאות מדינות ערב בזמן קצר גם אם הן אלו שיפתחו במלחמה. בפני עצמו לא מדובר בטיעון נגד הפתיחה במלחמה: הצעד המקדים של ישראל הביא לניצחון מהיר יותר במספר קורבנות נמוך יותר, וניתן בהחלט לטעון שזו הצדקה טובה מספיק ל״מכה מקדימה״. אלא שהנרטיב המקובל מסתיר לפחות פרשנות חשובה אחת במחקר מדוע ישראל פתחה במלחמה בחמישי ביוני: נאצר כלל לא התכוון לפתוח במלחמה נגד ישראל אלא להגיע להסדר עם ארה״ב על בסיס הישגיו ב״תקופת ההמתנה״, והמכה המקדימה של ישראל הייתה נגד הסדר כזה. כפי שהסביר רבין:

"האירועים של ערב מלחמת ששת הימים לא נועדו מלכתחילה להוביל למלחמה, אלא ליצור מציאות צבאית מדינית שהיתה עשויה להביא להישגים מרשימים לצד הסובייטי-מצרי, להעלות את קרן מצרים באזור ולהמחיש בכך ליתר מדינות ערב את תלותן בתמיכה מצרית-סובייטית מול סכנות ישראליות… ארה"ב הכינה לעצמה שתי אלטרנטיבות לטיפול בהתפתחויות. במקרה של מלחמה, היו מהלכיה של ארה"ב בהתאם לתוצאותיה. במקרה שישראל הייתה מחליטה שלא לצאת למלחמה-עמדה ארה"ב להתפשר עם מצרים על חשבון ישראל. כידוע, התכונן סגן נשיא מצרים לבוא לביקור בוושינגטון ב-7 ביוני 1967. מטרת ביקורו היתה למצוא מוצא מדיני למתיחות שנוצרה אז במזה"ת. ישראל בחרה בדרך הנכונה ויצאה למלחמת ששת הימים."

ניתן בהחלט לטעון, כמו רבין, שישראל בחרה בדרך הנכונה, אך זהו כבר סיפור שונה למדי מזה המקובל. הוא גם נוגע בנקודה החשובה, שלאורך כל שנות הכיבוש עמדו בפני ישראל אלטרנטיבות. כבר ביולי 1967, כפי שכתב למשל ההיסטוריון אבי רז, הייתה ממשלת ישראל מודעת לכך שנאצר נתן אור לחוסיין לסגור עסקה עם ישראל על בסיס החזרת כל השטחים הכבושים. ״נאצר,״ הבהיר ראש הממשלה אשכול ביוני 1968, ״הסביר כי הוא מוכן להסדר על יסוד החזרה מוחלטת של כל השטחים שכבשנו… לכן אין בסיס להסדר ולא כל שכן משא ומתן ישיר עמו." מספר חודשים לפני מלחמת יום כיפור קבע ישראל גלילי ב״מטבחון״ של גולדה, שסכנת המלחמה עם המצרים ״היא השתלשלות מהעובדה שאיננו מסכימים לחזור לקו הקודם… נקודת המוצא מתחילה בכך, שהם [המצרים] מוכנים לשלום ולמערכת הסכמים וערבויות בינלאומיות וכיוצא בזה, כל זה בתנאי שאנו נסוגים באופן מלא לקו הקודם." לא לחינם קבע חוקר מדיניות הביטחון הישראלית זאב מעוז כי ״רוב מלחמות ישראל היו תוצאה של מדיניות תוקפנית מכוונת או של אסטרגיות ניהול סכסוך לקויות… אף אחת ממלחמות אלו, עם יוצאת הדופן האפשרית של מלחמת העצמאות של 1948, לא הייתה מה שישראלים מכנים מלחמת אין ברירה…״

בזמן אמת, כמובן, כל זה היה צריך להישמר בקפידה מלהגיע לידיעתם של אזרחי ישראל. בניגוד לתפיסה נפוצה, ה״הסברה״ מיועדת נגד הציבור בישראל לא פחות מאשר נגד הפלסטינים והקהילה הבינלאומית. כך גם כלים אחרים בארגז הישראלי כמו ״קביעת עובדות בשטח״. כך למשל הסביר גזית את מטרת הקמת ההתנחלויות: ״יישוב אזרחי יוכל להפעיל לחץ פוליטי ופסיכולוגי, בלא יחס לגודלו האובייקטיבי ולאוכלוסייתו, הן על הממשלה בישראל והן על דעת הקהל. ומכאן שהקמת היישובים יהיה בה כדי להקשות על חופש התמרון והגמישות הישראלית בעת המשא והמתן העתידי."

גם בעניין זה ממשלת ישראל והמסבירנים מטעמה מגלים עקביות ראויה לציון. על הציבור הישראלי להאמין שהסכם אוסלו היה ניסיון להקים מדינה פלסטינית, בעוד שכפי שתיאר זאת למשל שלמה בן עמי, ״הישראלים תפסו את ערפאת כמשתף פעולה… קבלן-משנה במשימה של חיזוק ביטחון ישראל,״ ולמעשה ״לא רבין ובמיוחד לא פרס רצו שהאוטונומיה הפלסטינית תהפוך להיות מדינה.״ כך גם על הציבור להאמין שההתנתקות הייתה ניסיון להניע תהליך דומה, בעוד שלמעשה היא נועדה בעיקרה לעגן הישג חסר תקדים לישראל: הכרה רשמית אמריקאית שגושי ההתנחלויות יישארו בשטח ישראל, כלומר הכרה עקרונית וחד צדדית בסיפוח הזוחל שישראל מנסה לבצע מאז 1967 כנגד החוק הבינלאומי והקונצנזוס הבינלאומי.

בדומה לכך, על הציבור לשמוע ללא הרף על ״ההצעה הנדיבה״ שברק הציע לערפאת בוועידת קמפ דייויד, אך עדיף למשל שהודאתו של בן עמי שהשתתף במשא ומתן שהצעה זו לא הייתה עסקה שהפלסטינים יכלו לקבל תישאר עלומה. הציבור צריך להאמין שתביעת הפלסטינים לשיבת הפליטים לתחומי ישראל היא העניין המרכזי שמנע הסכם, כי זה הדבר שברור שיסרב לו. לכן יש להצניע עניינים כמו צעקתו של ערפאת על דחלאן בקמפ דייויד שיעזוב אותו מעניין הפליטים כי הוא רוצה את אל קודס, או הסכמתו של אבו מאזן למספר של 150-אלף פליטים שייכנסו לישראל על פני תקופה של עשר שנים (כלומר חצי ממה שמציע הימין במסגרת סיפוח מזרח ירושלים). מסע תעמולה מאסיבי מתקיים כדי שהציבור הישראלי יאמין שמה שמונע הסדר הוא לא סירובן של ממשלות ישראל לוותר על שטחים עליהם רובו מוכן לוותר, אלא זהותה של מדינת ישראל, עליה הוא לא.

ישראל והקהילה הבינלאומית

ישראל הוכיחה את אמינותה במלחמת ששת הימים כבעלת ברית של ארה״ב באזור כנגד האיום הסובייטי, חיסלה פוליטית את סמל הלאומיות הערבית שהייתה מרכיב אנטי-אמריקאי חשוב באזור (וכך שיחקה תפקיד חשוב בעליית האסלאם הפוליטי כתחליף), וזכתה בתמורה לזינוק בכמות ואיכות הסיוע הצבאי האמריקאי, כמו גם בתמיכה הדיפלומטית האמריקאית. אלו רק גדלו מאז, וחשובים להבנת נקודה שהייתה גם היא ברורה למדי אלמלא ה״הסברה״: בניגוד לטענה המושמעת חדשות לבקרים שישראל מופלית לרעה בקהילה הבינלאומית, ישראל למעשה נהנית מהחסינות שמגיעה עם המעמד של בעלת ברית חשובה של המעצמה החזקה בעולם: החוק הבינלאומי והקונצנזוס הבינלאומי לא חלים עליה.

כך למשל יכולים לקבוע בית המשפט הבינלאומי, כמו גם שורה של ארגונים משפטיים בינלאומיים מהצלב האדום ועד אמנסטי, שההתנחלויות כולן אינן חוקיות, אך שום לחץ משמעותי לא יופעל על ישראל לפנותן. אוקספם יכולה לתבוע ש״חמישים שנה של חסינות חייבות להיפסק״ ואמנסטי לכנות את ישראל ״מפירת זכויות אדם כרונית״, ללא השפעה ממשית. כל אותם ארגונים יכולים לקבוע שהמצור על עזה מהווה ענישה קולקטיבית האסורה בחוק הבינלאומי ומביאה לאסון הומניטרי, ועדיין ישראל תוכל להמשיכו במשך יותר מעשור. אין ספק: מדינות רבות בעולם מפירות את החוק הבינלאומי, לעתים באופן גרוע הרבה יותר מזה של ישראל. אך רק מנהיגי מעטות מהן מתקבלים במחיאות כפיים סוערות בקונגרס של המעצמה החזקה בעולם, הידועה גם כמנהיגת הסדר הבינלאומי הליברלי. ישנן סיבות רבות מדוע ישראל עומדת במוקד תשומת הלב הבינלאומית. סיבה חשובה אחת היא שהיא הפכה להיות אחד הסמלים לצביעות המערב, ובמיוחד ארצות הברית, בכל מה שקשור לזכויות אדם: הן הרבה פחות רלבנטיות כשמי שפוגע בהן הן בעלות בריתה.

חשיבותה של ארה״ב לתחזוק הכיבוש מרכזית גם להבנת העובדה שתהליך חשוב, ייתכן אפילו שהחשוב ביותר בכל הנוגע לעתיד הכיבוש, מתרחש היום לא בישראל ולא בשטחים, אלא בארה״ב. השיח על ישראל והפלסטינים בארה״ב שונה מאוד ממה שהיה בעבר, במיוחד בקרב צעירים, קבוצות מדוכאות היסטורית ובאקדמיה. כפי שהודה אלן דרשוביץ׳ לאחרונה, נעשה קשה להגן על ישראל והוא כבר בקושי מוזמן להרצות בקמפוסים. במילים אחרות, הבסיס של המפלגה הדמוקרטית הולך ופונה נגד ישראל ובעד הפלסטינים. הסיבות המרכזיות אינן אנטישמיות, בעיית הסברה או רלטביזם ערכי שפשה במערב, כפי שנהוג לטעון במקומותינו. הן הוסברו בתמציתיות בדבריה של היסטוריונית חשובה של העם היהודי, חסיה דינר: ״קראתי יותר מידי על קולוניאליזם וגזענות״. צעירים שחורים ולבנים, ילידים אמריקאיים ויהודים, מזהים שהמילה ״כיבוש״ עצמה מכסה על כך שמדובר במפעל קולוניאלי לכל דבר ועניין, בתקופה שבה רק מתחילים להבין את השפעות הקולוניאליזם והניאו-קולוניאליזם המערבי, כמו גם את העובדה שהקולוניאליזם עיצב בצורה עמוקה את המערב עצמו.

מסיבות אלו, אלו שנתפסים בישראל כמגינים עליה עושים נזק עצום לציונות עצמה. ככל שעובר הזמן לא רק הכיבוש הישראלי בשטחים, אלא גם הציונות נתפסת כלא יותר מאשר תנועה קולוניאלית. אם היסטוריונית כחסיה דינר יכולה להגיע למסקנה זו, אין פלא שזו הופכת להיות בהדרגה הפרדיגמה דרכה נתפסת הציונות בקרב רוב מי שסבלו תחת המערב ואלו שמזדהים עם סבל זה. עבורם, השיח שמקובל בישראל כהגיוני לחלוטין לא יכול להישמע אחרת מאשר כלקוח מהארכיונים של הקולוניאליזם האירופי. ניתן לנסח זאת גם כך: מי שלא רוצה שיזהו את ישראל עם משטר האפרטהייד עדיף שלא ישתמש בטיעון שישראל שיפרה את חיי הפלסטינים, כפי שטענו הלבנים בדרום אפריקה. מי שלא רוצה שהציונות תזוהה עם גזענות עדיף שיוותר על הטענה שהכיבוש מגן על הפלסטינים מעצמם, שממחזרת את רעיונות ״משא האדם הלבן״ הבריטי ו״המשימה המתרבתת״ הצרפתית אל מול הברברים. מי שלא רוצה שיזהו את הציונות עם קולוניאליזם עדיף שיוותר על הטיעון שהציונים הפריחו את השממה לעומת הילידים שבקושי היו פה, שזה מה שטענו הקולוניאליסטים בכל מקום.

ממשלת ישראל בונה על כך שהאליטה הפוליטית, הביטחונית והכלכלית בארה״ב תמשיך לעמוד לצידה. לטווח הקרוב, אין ספק שהיא צודקת. אך אנו חיים בתקופה שבה אקטיביזם חברתי חסר תקדים בעד זכויות נשים, שחורים וילידים אמריקאים כמו גם בעד זכויות מהגרים ופליטים; בעד צדק חברתי ונגד שלטון ההון התאגידי כמו גם על הצלת הדורות הבאים מקטסטרופה סביבתית, מתלכדים בארה״ב עם המאבק על זכויות הפלסטינים. בטווח הארוך, זו מלחמה בה ישראל לא יכולה לנצח.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “חמישים שנה לכיבוש: סיכום ביניים

  1. אכן ניתוח מרתק,שתי שאלות
    1. האם חזונו של פרס – מזרח תיכון חדש היה סחריר לשאלת איכות חיי הפלסטינים?
    2. האם ההיסטריה של רבין (יצא מאיפוס ליומיים) נבואות האימה של דיין על חורבן בית שלישי, היו גם הן סחריר?

    אהבתי

    • תודה עודי.
      1. סביר שפרס האמין באמת שזה יביא לשיפור איכות חיי הפלסטינים, אבל הוא לא חשב בזמנו שזה אומר לתת להם מדינה. מספיקה אוטונומיה ב 70-80% מהשטחים.
      2. רבין הרגיש אשם בהידרדרות המצב בגלל הצהרותיו נגד סוריה בשנה שלפני. ישראל לא רצתה במלחמת ששת הימים מראש, היא רצתה לרסן וכנראה גם להפיל את ממשלת סוריה, ולא צפתה את ההתערבות המצרית לטובת סוריה. רבין היה מרכזי בסיפור הזה ובן גוריון האשים אותו בימים שלפני המלחמה שהוא אחראי לסיבוך הזה. מכאן הדיכאון והיציאה מאיפוס. לאחרונה נכתב מאמר מעניין על השתלשלות הדברים לקראת מלחמת ששת הימים בהארץ: http://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/1.4181041
      מלחמת יום כיפור הייתה מסובכת יותר מבחינת ישראל בגלל ההפתעה. לגבי האמירה של דיין יש גרסאות שונות, חלק רואים את זה כביטוי אמיתי של היסטריה, חלק כאמירה שיוחסה לו על ידי עיתונאים ולא באמת שלו וחלק כמניפולציה פוליטית, למשל להצדקת שימוש בנשק גרעיני בו הוא תמך. אני לא יודע להגיד מה מאלו היא הגרסה הנכונה.

      אהבתי

  2. "מי שלא רוצה שהציונות תזוהה עם גזענות" שיכיר בזכות השיבה ויפסיק לחתור לרוב יהודי בפלסטין.
    תודה על המידע אודות הסיבות לפרוץ מלחמת 67. מענין ושישמושי!

    אהבתי

  3. לשמוליק לדרמן. אינני מקבל את קביעתך בתשובתך לעודי כי ישראל לא רצתה במלחמת 67.מידיעה אישית למשל ידוע לי כי ביום 24 לאפריל 1967, קצין המבצעים של חטיבת ירושלים וביקש להדפיס במהירות מסמך שנקרא דף קרבי מס' 1, באלפי עותקים. המסמך נפתח במילים: "חיילים ומפקדים! הפעם לא באנו לתרגיל ולא לאימונים. הפעם באנו להוכיח כי כל התרגילים והאימונים היו כדאיים… הפעם באנו כדי להזכיר לאויב כי ברצותנו – הכותל. הר הצופים, קבר רחל ואף יריחו -הם שלנו…". ראוי לציין כי בחגיגות ה50 לכיבוש הודגש שוב ושוב עשרות פעמים כי ההחלטה לתקוף את ירדן, נתקבלה רק אחרי הצטרפות חוסיין לנאצר ב-30 ליוני 67. והמסמך שהודפס שבועיים לפני המלחמה וחולק לחיילי חטיבת ירושלים בתקופת ההמתנה. זהו עוד שקר שניתן להזים על ידי המסמך הנ"ל.

    אהבתי

    • שלום אלי. זה נשמע מסמך בהחלט מעניין ואם יש לך עותק אשמח לראות אותו. אישית התכוונתי לכל התקופה שלפני: המתחים בין ישראל וסוריה חוזרים אחורה לשנה-שנתיים שלפני, וכפי שתוכל לראות דוגמא בלינק שצירפתי לעודי, מרבית החוקרים לא חושבים שישראל חתרה למלחמה עם מצרים אלא לא צפתה את התגובה להתגרויות שלה בסוריה. כמובן, מרגע שהחל המשבר עם מצרים היו בהחלט לא מעטים בצמרת הביטחונית והפוליטית שראו בזה הזדמנות לישראל, אך התפיסה הדומיננטית במחקר היא שישראל לא תכננה מראש את המלחמה. לא פוסל אבל שמרבית החוקרים טועים בעניין.

      שמוליק

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s