גדי טאוב ותפקידו של האינטלקטואל

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

גדי טאוב פרסם לאחרונה מאמר נגד ״שוברים שתיקה״ ו״בצלם״. מטרתם, הוא טוען, אינה הגנה על זכויות האדם של פלסטינים אלא הפעלת לחץ בינלאומי על ישראל. הם למעשה מסיטים את תשומת הלב מיחסם של הפלסטינים לזכויות אדם, כיוון ש״הניסיון מלמד שזכויות האדם מופרות יותר, לא פחות, במקומות שהכיבוש הישראלי מפנה.״ כלומר, אם ל״שוברים שתיקה״ ובצלם היה אכפת באמת מהפלסטינים הם היות תומכים בהמשך הכיבוש הישראלי. טאוב לא מציג את המסקנה הזו במילים ברורות במאמר, אבל כן בפוסט שפרסם זמן קצר לפני כן. אולי הבין שבניגוד לעוקבים בפייסבוק, יש אמירות שנייר העיתון יסבול פחות.

טאוב מציג גם כמה אמיתות במאמר. הוא צודק ש״מנגנון הביטחון המסכל של הרשות אינו מחויב במיוחד לזכויות אדם״, הוא רק שוכח להזכיר שזו בדיוק הגדרת התפקיד של הרשות מבחינת ישראל, שעליה לטפל בפלסטינים ״בלי בג״ץ ובלי בצלם״, בניסוחו הידוע של רבין. אפשר לדבר על ״הפראות״ של חמאס כלפי הפלסטינים בעזה, כפי שטאוב עושה, אבל ישראלי שאינו מזכיר באותה נשימה את הפראות הגדולה הרבה יותר של המצור על עזה הוא צבוע במקרה הטוב. אפשר לטעון, כמו טאוב, שמטרה חשובה של הדו״חות של בצלם ושוברים שתיקה היא ״שיפור הנורמות של חיילי צה״ל״ ושחשוב לספק נתונים ״שהרשויות יכולות לבדוק ולפעול על פיהם״. לא להזכיר במשפט הבא שלמעשה ״הרשויות״ לא עושות כמעט כלום כשהנתונים ניתנים להן, הוא סוג של מה שקרוי היום עובדות אלטרנטיביות.

בדרך כלל עמדות מסוג זה מזוהות עם הימין, למעשה עם הימין הקיצוני, קודם כל מבחינת הבורות והעיוורון שהן מבטאות לגבי המציאות הממשית של הכיבוש, אך גם בעצם ההתקפה על ארגונים המנסים ליידע את הציבור לגבי המציאות הזו. אבל ישראל כידוע מלאה בפרדוכסים בעניין זה. בישראל אתה יכול, כמו טאוב, להיות מזוהה כאינטלקטואל מהשמאל תוך כדי שאתה תומך במבצעים ההרסניים בעזה ותוקף את "בצלם" על הנתונים "השקריים" שהם מציגים, וזאת בזמן שאתה מסתמך על חוקרים בעלי אג'נדה ימנית מובהקת ושיטות מחקר מופרכות. אתה יכול להיות אינטלקטואל מהשמאל ולצטט ללא הרף את בן-דרור ימיני, כולל כשימיני ממחזר מיתוסים ברוח "אם תרצו" על ״נכבה חרטא״.

כאינטלקטואל, טאוב מעגן את תפיסותיו בניתוח רחב יותר של השיח הפוסטמודרני הרלטביסטי שהשתלט לדעתו על המערב בעשורים האחרונים. במיוחד הוא תוקף את השפעות השיח הפוסטקולוניאלי שמציג, הוא טוען, כל מה שעושה המערב כפשע וכל מה שעושים ״האחרים״ כצודק, או לפחות כמעשים שאסור לבקר כי הם ״המדוכאים״. במיוחד תוקף טאוב את האינטלקטואל הפלסטיני אמריקאי אדוארד סעיד כאחד מאבות השיח הזה. כפי שהוא כותב באחד מפרסומיו האקדמיים: "סעיד מעולם לא התרחק יתר על המידה מתפישת העולם של רונלד רייגן, המחלקת את העולם לשתי אימפריות… סעיד פשוט הפך את המפה: המערב הוא אימפריית הרשע, והמזרח הוא אימפריית הטוב". למעשה, קשה לחשוב על עיוות גדול יותר של דבריו של סעיד, שנקודת המוצא הבסיסית שלו הייתה שתרבויות הן היברידיות, יצירות כלאיים; שאין ״מערב״ מול ״מזרח״ או ״אסלאם״ במובן מהותי כלשהו, וודאי לא ״אימפריית רשע״ מול ״אימפריית טוב״. הנקודה של סעיד, כפי שהוא עצמו כתב, הייתה בדיוק ״שהמערב אינו אחיד, אלא מגוון מאוד," וכך גם ״המזרח״.

בדומה לכך, כשטאוב מאשים ארגונים אקדמיים מרכזיים כמו ״האיגוד האמריקאי ללימודי נשים״ שבתמיכתם בחרם אקדמי על ישראל הם מונעים מאותו סוג של רלטיביזם ובגידה בערכים אוניברסליים קלאסיים, הקורא צריך רק לפנות אל הצהרתו של האיגוד עצמו: "החברות באיגוד חותרות לעולם צודק בו כל בני האדם יוכלו לפתח את הפוטנציאל המלא שלהם… אנו מקדמות ביקורת על שנאת נשים, אלימות נגד נשים, קולוניאליזם התנחלותי, איסלמופוביה… ואת כל סוגי הגזענות, כולל אנטישמיות וגזענות אנטי-ערבית". אין צורך לתמוך בעמדות הארגון לגבי ישראל כדי להבין שיהיו אשר יהיו מניעיו, רלטיביזם אינו אחד מהם.

טאוב הוא כמובן רק דוגמא, אבל דוגמא חשובה, בין השאר בגלל שהוא חלק מרשת של אינטלקטואלים המזוהים עם השמאל מרכז בישראל, משלמה אבינרי דרך אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין ועד רות גביזון. הם מצטטים אחד את השני, מתכנסים תחת מכוני מחקר מכובדים, תומכים בפרסומים זה של זה ומספקים מעטה של מכובדות וליברליזם להאשמת הקורבנות ולגיטימציה לאלימות המדינה, כלפי פלסטינים, פליטים ואחרים. לעתים הלך הרוח שהם מציגים מקבל ביטוי גם בתנועות פוליטיות. כך למשל באחת הגרסאות הקודמות של הניסיון לשקם ״שמאל לאומי״ על ידי התקפה על ״השמאל הרדיקלי״: מניפסט השמאל הלאומי של אלדד יניב ושמואל הספרי, שזכה גם לתמיכתו של טאוב. ״האסטרטגיה״, הסביר יניב באחד מהריאיונות איתו, ״היא לחלק את הארץ… לסגת ולהקים גדר, ואז מי שיורה עליך חוטף, חוטף בגדול, בלי רחמים… אתה צריך לתת בראש בלי רחמים, בלי בצלם, בלי שלום עכשיו, כבר על הקסאם הראשון אתה צריך להרוג את עזה בלי רחמים ובלי למצמץ…״ ובכן, לאחרונה הציע בצלאל סמוטריץ׳ אסטרטגיה אחרת, אבל מרשם לא מאוד שונה לגבי מה לעשות עם הפלסטינים במקרה של התנגדות, שגרר האשמות חמורות מקרב השמאל. את יניב, לעומת זאת, משתפים בשמאל ״בכל הכוח״.

אינטלקטואלים, במובן הרחב, הם א.נשים להם גישה מיוחסת לידע ושעוסקים בהפצת ידע ופרשנותו. לרוב יש להם פריבילגיות שאין למרבית האזרחיות, במובן של זמן, משאבים, מעמד והשכלה שרק מעטות זוכות להם. מסורת מקובלת היא שהפריבילגיות האלו מטילות על האינטלקטואל/ית אחריות: לומר אמת נגד הפשעים של בעלי הכוח ולעמוד לצד הקורבנות. מפתה לומר אם כן שטאוב בוגד בשליחותו של האינטלקטואל. אלא שדומה שאם נבחן את הפונקציה הממשית שאינטלקטואלים ממלאים היסטורית, בניגוד לסיפור האידיאולוגי שהם מספרים על עצמם, ניאלץ לומר שטאוב למעשה ממלא אותה יפה: לשרת את בעלי הכוח, לתת לגיטימציה אידיאולוגית לאלימות המדינה, לסמן את גבולות הביקורת.

אינטלקטואלים המזוהים עם השמאל והמרכז, הנוטים לדבר גם מנקודת המוצא של זכויות אדם ושיכולים לזקוף לזכותם גם ביקורת על הימין כמו טאוב ואחרים, הם חשובים במיוחד למילוי הפונקציה הזו. חצאי האמיתות שהם מציגים, מחויבותם לכאורה לערכים הומניסטיים, הביקורת הזהירה שהם כן מציגים, המקפידה לא לחרוג מגבולות ברורים, מעניקים לדבריהם מכובדות ולגיטימציה שאינטלקטואלים מהימין נהנים ממנה פחות. הדבר נכון כמובן גם לגבי מדינות אחרות ולא רק לגבי ישראל. בכל זאת, לפחות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפער בין העמדות המזוהות באופן מסורתי עם שמאל הומניסטי ופרוגרסיבי לבין העמדות שמבטאים רבים ממי שנחשבים דוברים ואינטלקטואלים של השמאל בישראל, מהווה מורשת מטרידה אותה נותר עדיין להבין ולנתח.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “גדי טאוב ותפקידו של האינטלקטואל

  1. בעוד שה"שמאל" הציוני נתקף מדי פעם בצורך להוציא אל מחוץ לשורותיו סמנים ימנים כמו טאוב, גביזון ורובינשטיין, כדי לשמר את האשלייה שהוא "שמאל", הרי שלשמאל אמיתי, קרי אנטי-ציוני, מעולם לא היו האשכנזים הליברלים האלה רלבנטים או משמעותיים בשום צורה. מדובר בחבורה של ימנים לבנים, בדיוק כמו הרצוג, גלאון וליבני, חברי מחנה ה"אנחנו כאן והם שם" גם כלפי פלסטינים (ואז ה"שם" הוא מדינה פלסטינית) וגם כלפי מזרחים (ואז ה"שם" הוא תיכונים מקצועיים ועיירות פיתוח).

    אהבתי

    • "מרבית הציבור הישראלי" זו חיה שלא קיימת. הציבור מחולק לכל-כך הרבה תתי-קבוצות שאף אחת מהן היא לא מרבית. אבל אם ננסח את השאלה אחרת: לאיזו קבוצה מהקבוצות בציבור הישראלי גדי טאוב וחבריו רלבנטים? אז אפשר לענות שבערך לתומכי לפיד-הרצוג-גלאון.

      אהבתי

  2. לגבי סוגיית הפלסטינים או הסכסוך אפשר לדבר על רוב ומיעוט. למשל, רוב היהודים הישראלים חושבים שהפלסטינים לא רוצים הסדר. באותו זמן, רוב היהודים הישראלים מוכנים להסדר על גבולות 67׳ בתנאים מסוימים. העניין שלי בטאוב הוא לא חלוקה של מי בשמאל ומי בימין, אלא הבנת השיח הציבורי בישראל על הסכסוך, למשל איך מתעצב ומתוחזק הרעיון של ״אין פרטנר״. בעניין זה לאינטלקטואלים המזוהים עם השמאל כמו טאוב יש תפקיד חשוב. אני מסכים עם מה שכתבת: טאוב וחבריו רלבנטיים לתומכי השמאל-מרכז, שזה ציבור רחב בישראל. סיום הכיבוש תלוי במידה רבה בציבור הזה, ולכן נדמה לי ראשית, שחשוב להבין איך מתעצבות עמדותיו, שנית, שעל ידי ביקורת על דמויות כמו טאוב אפשר להשפיע, ולו מעט, על שינוי השיח.
    לגבי שאלת מי השמאל האמיתי, אני לא בטוח שאנטי-ציוני הוא התשובה היחידה. התנועה הציונית הייתה תנועה רחבה, וכללה דמויות ותנועות שהתנגדו למדינה יהודית, הציעו ביקורת חריפה על מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן ומוכרים גם על ידי פלסטינים כדמויות שעשו רבות לקידום המאבק הפלסטיני, למשל נועם חומסקי. האם היום שמאל אמיתי יכול להיות רק אנטי-ציוני? יכול להיות, אבל אני לא בטוח. זו שאלה מעניינת, אבל תיאורטית יותר מאשר רלבנטית לאיך בפועל מקדמים את סיום הדיכוי של הפלסטינים אני חושב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s