רצח העם ברואנדה, הסדר הבינלאומי והמזרח התיכון

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

״אפריל,״ כתב פעם המשורר ט.ס. אליוט, ״הוא החודש האכזרי ביותר״. כשבחודש שעבר צוינו יום הזיכרון לרצח העם הארמני, לשואה ולרצח העם ברואנדה, מילים אלו נשמעות נבואיות. נדמה שזהו חלק מטבען של זוועות מסוג זה, שהן מלמדות אותנו למה בני אדם מסוגלים, מעוררות רבים לנסות למנוע את הישנותן, ומספקות לאחרים הצדקה אידיאולוגית לפשעיהם שלהם.

בעקבות רצח יותר ממיליון ארמנים בידי האימפריה העות׳מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה, נכנס המונח ״פשעים נגד האנושות״ לשיח הבינלאומי. הסופר היהודי גרמני פרנץ ורפל כתב את הקלאסיקה שלו על רצח העם הארמני, ״ארבעים הימים של מוסה דאג״, שהתפרסמה ב-1933, גם בניסיון להזהיר מעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין, שאיבד את מרבית משפחתו בשואה, חשב גם על רצח העם הארמני כשטבע את המושג ״ג׳נוסייד״ ב-1944 וכשהביא להכרה בינלאומית בפשע זה עם קבלת אמנת הג׳נוסייד ב-1948. החידוש באמנה היה לא רק ההכרה בסוג הפשע הספציפי שהנאצים הפכו לאידיאולוגיה ופרקטיקה שיטתית, אלא גם בהגבלה שהיא מטילה על מה שלמדינות ריבוניות מותר לעשות בשטחן שלהן. במשפטי נירנברג ב 1946, בכירי הנאצים נשפטו בראש ובראשונה על הפשע של פתיחת מלחמה תוקפנית, שהוגדר כפשע החמור ביותר ביחסים הבינלאומיים היות והוא ״כולל בתוכו את כל הרוע המצטבר״ אליו מביאה המלחמה. לדעת התובע האמריקאי במשפטים אלו, היה זה הבסיס היחיד עליו ניתן היה להצדיק את שיפוט הנאצים בידי המעצמות המנצחות. השתמע מכך היה שאם הנאצים היו רוצחים ״רק״ את אזרחיהם שלהם, בשטח גרמניה ובזמן שלום, למדינות אחרות לא הייתה זכות להתערב בכך או לשפוט אותם, בגלל עיקרון ריבונות המדינה. אמנת הג׳נוסייד הכריזה שיש גבול גם לריבונות המדינה: רצח קבוצות שלמות של אזרחים.

גם את רצח העם ברואנדה ניתן לראות כנקודת מפנה במה שמכונה הסדר הבינלאומי. בין אפריל ליולי 1994, כ-800 אלף בני הטוטסי ועשרות אלפי בני ההוטו נרצחו בידי משטר ההוטו הקיצוני ששלט ברואנדה. צרפת סייעה לממשלת הרוצחים בנשק ובתמיכה פוליטית. בלגיה, לה אחריות מיוחדת בגלל ששלטה ברואנדה כמעצמה קולוניאלית עד 1961, משכה את חייליה מכוח האו״ם שהוצב ברואנדה וכך החלישה אותו בנקודה קריטית. יכולת האו״ם לפעול תלויה בהחלטת מועצת הביטחון, ולא צרפת ולא ארה״ב היו מוכנות להכיר במה שמתרחש כג׳נוסייד ולתמוך בפעולה שנדרשה להפסיקו. מדינות אחרות, כמו ישראל, מכרו נשק לממשלת רואנדה. אולי יותר מכל אירוע אחר מאז מלחמת העולם השניה, הפך רצח העם ברואנדה בזיכרון הקולקטיבי המערבי סמל למשמעות ה״עמידה מנגד״ אל מול רצח המוני. מאחורי כותרות הזועקות על העמידה מנגד מול זוועות המתרחשות מול עינינו, כמו למשל בסוריה, עומדת היום לא רק השואה, אלא גם רצח העם ברואנדה.

 

העמידה מנגד והפוליטיקה של הג׳נוסייד

את רצח העם ברואנדה עצרה ״החזית הפטריוטית הרואנדית״, ארגון צבאי שהורכב מפליטים מרואנדה, רובם טוטסי, כשכבשה את רואנדה מידי ממשלת ההוטו. אנשיה נותרו הכוח המרכזי ברואנדה ופול קגאמה מנהיגה הוא כיום נשיא רואנדה. ב-1996 פלשה רואנדה לקונגו השכנה בטענה (הנכונה) שרבים מהרוצחים בני ההוטו מצאו בה מקלט. הפעולות של רואנדה ומדינות שכנות אחרות בשנים שלאחר מכן בקונגו הביאו למותם של כחמישה מיליון בני אדם, והאינטרס המרכזי הפך להיות, כך נדמה, שוד המשאבים הטבעיים האדירים של המדינה. ספק אם רואנדה (כמו גם אוגנדה השכנה) הייתה יכולה לעשות זאת ללא התמיכה המאסיבית שארה״ב סיפקה לה: בנשק, בסיוע כלכלי, באימונים של צבא רואנדה, במודיעין ובתמיכה דיפלומטית. לארה״ב עצמה יש אינטרס אסטרטגי-כלכלי חיוני בשוד של קונגו: כך למשל, הקולטן שמצוי בקונגו בכמויות אדירות חיוני להפעלת מחשבים, פלאפונים ומכשירים אלקטרוניים דומים ומעשיר תאגידים אמריקאיים. שיח האשמה (המוצדק) על העמידה מנגד ברצח העם ברואנדה שימש להתעלמות מההרג ההמוני בקונגו ואחריות המערב לו, וכך קונגו הפכה להיות עוד מלחמה נשכחת. באותו זמן, השיח על רואנדה מכשיר התערבויות גלויות יותר של ארה״ב במקומות אחרים בעולם, תחת מה שמכונה ״התערבות הומניטרית״.

עד התמוטטותה של ברית המועצות, כל פעולה של ארה״ב במדינות אחרות או תמיכה שלה במשטרים דיקטטוריים ורצחניים יכולה הייתה להיות מוצדקת כהגנה מפני האיום הקומוניסטי. כך למשל חיסול פטריס לומומבה, אולי התקווה היחידה שהייתה לקונגו להציל עצמה ממורשת הקולוניאליזם המערבי, ב-1961; כך ההפיכה נגד סוקרנו באינדונזיה ב 1965, שהביאה לרצח של יותר מחצי מיליון בני אדם במדינה. כך מלחמת וויאטנם ושלוחותיה בלאוס וקמבודיה, שגבו את חייהם של 4-5 מיליוני בני אדם. כך חיסול-כמאתיים אלף מאוכלוסיית גואטמלה בשנות השמונים, כך עוד מקרים רבים אחרים. התמוטטות ברית המועצות אפשרה למערב חופש פעולה רחב יותר, ובאותו זמן צורך בהצדקות חדשות להתערבות במדינות אחרות.

רצח העם ברואנדה, במיוחד, הפך להיות המקור לנורמה חדשה שנטבעה ביחסים הבינלאומיים בעשור וחצי האחרון: האחריות של מדינות להגן על אזרחיהן ולהימנע מפגיעה חמורה בזכויות האדם שלהם, והאחריות של הקהילה הבינלאומית להבטיח זאת, או בקיצור: ״האחריות להגן״ (Responsibility to Protect). למשמעות אכיפת ״האחריות להגן״ על ידי הקהילה הבינלאומית יש שתי גרסאות. גרסה אחת, זו שהתקבלה על ידי עצרת האו״ם, מדגישה כי הסמכות לפעול היא בידי מועצת הביטחון, כפי שנקבע באמנה המכוננת של האו״ם. בגרסה השניה, שנוסחה על ידי ועדה בראשות שר החוץ לשעבר של אוסטרליה גארת׳ אוונס, במקרה שמועצת הביטחון נכשלת להתערב במקרים חמורים של פגיעת ממשלות באזרחיהן, ישנה לגיטימציה לארגונים אזוריים להתערב. הארגון האזורי המרכזי אליו אוונס מתכוון הוא נאט״ו, הברית הצבאית בראשות ארה״ב. הוועדה בראשותו ביקשה למעשה, במידה רבה של הצלחה, להפוך את התקדים של התערבות נאט״ו ביוגוסלביה לשעבר לנורמה בינלאומית: מעצמות כמו ארה״ב יוכלו להתערב צבאית במדינות אחרות ללא אישור מועצת הביטחון, בשם העיקרון של התערבות הומניטרית. הציניות של היחסים הבינלאומיים מביאה רבות וטובות לתמוך ברעיון זה, מתוך ההכרה שבאמצעות וטו במועצת הביטחון מדינות כמו רוסיה למנוע התערבות נגד בעלי בריתן, גם כשהם רוצחי המונים כמו אסד. אין ברירה, לפי קו מחשבה זה, אלא להסתמך על המעצמה שלמרות מגרעותיה היא מנהיגת הסדר הבינלאומי הליברלי.

 

ארה״ב והסדר הבינלאומי

גארת׳ אוונס היה שר החוץ של אוסטרליה בשנים 1988 ל 1996. יחד עם ארה״ב ובריטניה, הייתה אוסטרליה תומכת מרכזית בתקופה זו באינדונזיה, שמאז 1975 חיסלה כשליש מאוכלוסיית מזרח טימור: במונחים פרופורציונליים רצח עם מהגדולים במאה העשרים. בתפקידו כשר חוץ סייע אוונס לכסות על הפשעים של אינדונזיה במזרח טימור. למרות זאת הוא עמד בראש אחת הוועדות המשפיעות ביותר באו״ם בשני העשורים האחרונים ומוצג כקול מוסרי ביחסים הבינלאומיים. לא מדובר במקריות. גם כאן, עמדותיו מספקות לגיטימציה למדיניות חוץ שמוסריותה לכל הפחות מפוקפקת.

ניתן לחשוד שהרעיון שארה״ב מנהיגה סדר בינלאומי ליברלי הוא אידיאולוגי ביסודו, כלומר קשור למציאות הממשית כמו הרעיון שרודנויות קיצוניות בסגנון ערב הסעודית או מצרים הן המדינות ״המתונות״ במזרח התיכון. לארה״ב יש רקורד מחריד של סיוע פעיל להרג המוני או ביצועו בעצמה. לשם המחשה, ב 2002 חוקק ממשל בוש חוק שמכריז על נכונותה של ארה״ב לפלוש להאג אם מדינאי או איש צבא אמריקאי יועמד לדין בבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, שהוקם באותה תקופה. הממשל האמריקאי ידע מה הוא עושה. הנרי קיסינג׳ר, למשל, הוא אולי המדינאי החי המוערך ביותר בארה״ב, אבל אם החוק הבינלאומי היה חל על ארה״ב הוא היה יכול בקלות להיות מועמד לדין על פשעים נגד האנושות, לדוגמא על הפצצות השטיח שהרגו כ-150 אלף איכרים בקמבודיה בתחילת שנות השבעים והיו סיבה מרכזית בהעלאת משטר פול פוט לשלטון, או על מתן האור הירוק לסוהארטו נשיא אינדונזיה לפלוש למזרח טימור ביום שלפני הפלישה. ג׳ימי קרטר, הידוע כסמן הקיצוני הליברלי בין נשיאי ארה״ב לשעבר, היה יכול לעמוד לדין על הסיוע הצבאי והדיפלומטי לאינדונזיה ברצח העם במזרח טימור בשנות השיא שלו, 1977-1978. בוש האב וקלינטון יכולים היו לעמוד לדין, בין השאר, על הסנקציות האמריקאיות על עיראק, שהביאו למותם של מאות אלפים. בוש הבן יכול היה להיות מועמד לדין על מלחמה תוקפנית בעיראק, על ״כל הרוע שהיה כלול בה״ לעיראק ולאזור. אובמה יכול היה לעמוד לדין למשל על סיוע קריטי לערב הסעודית להרעיב מיליונים מילדי תימן. לא לחינם רבים רואים בבית הדין הבינלאומי מוסד שמוטה נגד מנהיגי מדינות שאינם לבנים ואינם מהמעצמות החזקות או בעלי בריתן.

סיבה חשובה שארה״ב יכולה בכל זאת להיתפס כמנהיגת הסדר הבינלאומי הליברלי הוא שחלק גדול מהרקורד הזה מועלם ומושכח. התקשורת האמריקאית, ובאופן רחב יותר האליטה האינטלקטואלית במערב (אלו שיש להם גישה מיוחסת לידע, שעוסקים בהפצת ידע, שמספקים מסגרת פרשנית לידע הזה), הם שותפים פעילים בכך. באופן טבעי, הבורות והשכחה היא של אזרחי המערב, לא של קורבנותיו. לשם המחשה, בסקר בינלאומי שנערך לפני מספר שנים נמצא שמרבית אוכלוסיית העולם רואה בארה״ב את המדינה המסוכנת ביותר לשלום העולמי, במרחק ניכר מאחרות. באותו סקר, נמצא גם שארה״ב היא המדינה שהכי הרבה רוצים לגור בה. התוצאות האלו משקפות סתירה רק אם אנו מחזיקים בהנחה מקובלת שנשמעת נכון תיאורטית ונכשלת במבחן המציאות ברוב המובנים, שיש קשר בין המשטר הפנימי של מדינה למדיניות החוץ שלה. במובנים רבים, ארה״ב היא אחת המדינות החופשיות ביותר בעולם. במדיניות החוץ שלה, אם להשתמש במילותיו של אחד מבכירי חוקרי היחסים הבינלאומיים, היא אחת המעצמות הברוטליות ביותר בהיסטוריה.

המזרח התיכון

במזרח התיכון, הדוגמא הבולטת ביותר לכך בשנים האחרונות היא תימן. הקואליציה בראשות ערב הסעודית היא האחראית המרכזית לכך שכאלף ילדים בחודש מתים בתימן מרעב ומחלות, ותימן על סף קריסה לאסון הומניטרי גדול עוד יותר. כפי שקבעו יודעי דבר, אם ארה״ב הייתה מחליטה המצור וההפצצות הסעודיות היו נגמרים מחר. במילותיו של הכוכב העולה בשמי מדיניות החוץ האמריקאית, הסנטור כריס מרפי: ״יש חותם אמריקאי על כל אזרח שמת בתימן.״ עיתונאי תימני סיכם זאת לפני מספר חודשים במילים פשוטות עוד יותר: ״אובמה הורג את תימן״. טראמפ הסיר לאחרונה את ההגבלות המעטות על מכירת נשק לסעודים שהטיל אובמה והתחייב לחזק את התמיכה בערב הסעודית.

אלא שמה שיודעים הקורבנות לא ידוע לציבור האמריקאי, כי על הפשעים עליהם יש לו את מירב האחריות ואת מירב האפשרות לעצור היות והם נעשים בידי ממשלתו, התקשורת האמריקאית מדווחת רק לעתים רחוקות, וגם אז זהות האשמים המרכזיים והמעורבות המכרעת האמריקאית לעתים קרובות מעומעמות. לאחרונה הדגים צבי יחזקאלי יפה, אם כי בהקצנה אופיינית, כיצד זה נעשה: מדובר, הוא קבע, בעוד זירה בניסיון הנואש הסעודי להילחם בציר הרשע השיעי איראני ששולט במורדים החות׳ים האנטישמים בתימן. מול הנרטיב הזה אפשר להבין את נדב איל, שהגיב בסימפטיה לסעודים ובתהייה מדוע הם לא משתמשים ביותר אלימות בתימן. למעשה המעורבות האיראנית בתימן היא יחסית מצומצמת, הסיוע האמריקאי לסעודים קשור יותר לניסיון לפצות אותם על הסכם הגרעין עם איראן, וילדי תימן המורעבים למוות הם נזק משני מבחינת הממשל האמריקאי. אך מעבר לדיוק בעובדות, ניתן לדמיין את ההקבלה של עיתונאי בכיר (ואינטלקטואל ליברלי) שהיה תוהה בסימפטיה מדוע אסד ובעלי בריתו אינם משתמש ביותר אלימות בסוריה.

זהו גם ההקשר בו יש להציב את התקיפה האמריקאית האחרונה בסוריה. כל אחת עם לב מתפקד הייתה רוצה לראות את אסד מסולק מהשלטון בסוריה ונותן את הדין על הזוועות שביצע, ויכולה להרגיש רק הזדהות עם הסורים הרבים להם נתנה התקיפה האמריקאית תחושת תקווה מחודשת שיש בכל זאת מי שעומד לצידם ושאכפת לו מסבלם. אבל נדמה שתוצאות התקיפה צפויות להיות דווקא הארכת המלחמה בסוריה וקורבנות רבים נוספים, חיזוק התמיכה הרוסית באסד וסכנת התנגשות בין האמריקאים לרוסים שיכולה להסתיים במלחמה גרעינית. היא גם מחזקת את האפשרות שהתערבות צבאית במדינות אחרות ללא אישור מועצת הביטחון תהפוך להיות נורמה בינלאומית. מעבר לכך, השיח (המוצדק) על עמידה מנגד מול מה שמתרחש מסוריה משמש באותו זמן להסתיר את אחריותו של המערב למה שמתרחש בה, בין השאר באמצעות הזרמת נשק רב למורדים, שחלק נכבד ממנו עבר לקבוצות הקיצוניות יותר שפועלות שם.

מלכתחילה, המניעים הממשיים של מצדדי ההתערבות בסוריה בארה״ב היו קשורים יותר להשגת משטר ידידותי יותר לארה״ב ושיפור מעמדה בעולם הערבי, כמו גם לחששותיה של ישראל מאיראן והסכם הגרעין איתה, מאשר לסיבות הומניטריות. גם הסיכונים שארה״ב הייתה מוכנה לקחת, כמו השתלטות דאע״ש על סוריה, מחרידים למדי. כך גם לגבי טראמפ: מעבר לכך שהתקיפה מסייעת לו להדוף ביקורת על הקשרים בין ממשלו לרוסיה, הממסד האמריקאי והתקשורת האמריקאית כצפוי יצאו מגדרם לשבח אותה והליברלים בראשם. לשם המחשה, מיד לאחר התקיפה, בין 47 מאמרי המערכת שנכתבו בארה״ב על התקיפה. רק אחד התנגד לה. מבין כ-18 מאמרי דעה בעיתונים המובילים, רק אחד היה ביקורתי כלפיה. ההתכנסות סביב המנהיג כשיוצאים למלחמה היא תופעה קבועה בארה״ב, כמו במדינות אחרות. זהו חלק ממה שבניו יורק טיימס קראו פעם ״טקס החניכה״ של כל נשיא אמריקאי: להוכיח את מוכנותו ״לשפוך דם״ כשהאינטרס הלאומי האמריקני דורש זאת. ההתכנסות סביב טראמפ, ניתן להניח, לימדה אותו שיעור פוליטי חשוב: שהתקשורת בארה״ב, במיוחד הליברלית, תהפוך להיות מאופוזיציה נחושה לתומכת נלהבת ככל שיתמיד במה שאפשר להציג כהתערבויות הומניטריות, בעוד היא ממשיכה להתעלם מהפשעים שמבוצעים בידי ארה״ב עצמה. כמה דם עוד יישפך במזרח התיכון כתוצאה מהשיעור הזה, ניתן רק לנחש.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s