מחשבות על פרשנויות חדשות לשואה

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

בשנים 1904-1907 מחץ הצבא הגרמני מרד של עמי ההררו והנאמה בנמיביה, במה שנחשב היום רצח העם הראשון במאה העשרים. כשישים משמונים אלף בני ההררו וכעשרת אלפים מבני הנאמה נרצחו, חלקם בהרג ישיר, חלקם באמצעות דחיקה למדבר שם גוועו בחום, ברעב ובצמא, חלקם במוות איטי ממחלות שהתפשטו במחנות ריכוז בהם כלאו אותם הגרמנים. ״הידע שלי על רבים מהעמים באפריקה״, הכריז הגנרל פון טרוטה שניצח על דיכוי המרד, ״שכנע אותי שהכושי לעולם לא יכבד חוזים אלא רק כוח גס.״ ״אני משמיד את השבטים האפריקאיים עם זרמים של דם,״ כתב לאחר מכן, ״רק מתוך טיהור כזה משהו חדש יכול לצמוח.״ במחנות הריכוז בהם נכלאו בני ההררו התעניין חוקר בשם אויגן פישר במרכיבים הגזעיים של ההררו, וביצע בהם את מחקריו הרפואיים הראשונים. לאחר מכן יהפוך פישר אחד מהאידיאולוגים המשפיעים של תורת הגזע, נשיא אוניברסיטת ברלין ומורם של רופאים רבים, ביניהם אחד, יוזף מנגלה. בנמיביה שירת כנציב אימפריאלי היינריך ארנסט גרינג, שיהפוך להיות אביו של הרמן גרינג, מבכירי המשטר הנאצי. בדיכוי מרד ההררו ומרידות דומות פיתח הצבא הגרמני לראשונה את הדוקטרינה של מלחמה טוטלית החותרת לקרב מהיר של השמדה והרס. כמה מהשורשים האידיאולוגיים והפרקטיים של הנאציזם, טוענים היום לא מעט חוקרים, הונחו בטבח ההררו והנאמה בנמיביה.

כבר בספרה ״מקורות הטוטליטריות״ מ 1951, הציעה הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט שבאימפריאליזם האירופאי ניתן למצוא כמה משורשי התנועה הנאצית, אך הקפידה להדגיש את ייחודיות פרויקט ההשמדה הנאצי. האינטלקטואל יליד מרטיניק אמה סזר הרחיק לכת הרבה יותר. ״מה שהבורגנים הנוצרים של המאה העשרים לא יכלו לסלוח להיטלר״, כתב ב 1955, ״לא היה הפשע עצמו, אלא הפשע נגד האדם הלבן… היישום באירופה של פעולות קולוניאליות מהן סבלו עד אז הערבים, הקולים של הודו והכושים של אפריקה״. באיזו מידה אכן ניתן למתוח קו המחבר בין הקולוניאליזם הגרמני או האירופאי לשואה ולנאציזם בכלל היא סוגיה שנויה במחלוקת, ואת ההשוואה שהציע סזר מרבית החוקרים יידחו. אך הצבת השואה בהקשרים מסוג זה מבטאת את אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר במחקר בשני העשורים האחרונים.

היסטוריונים הם ילידי זמנם. מה שהיו פרשנויות של בודדים כמו ארנדט וסזאר להן ניתנה מעט תשומת לב, הפך בשני העשורים האחרונים למחקר רחב היקף ככל שהולכת ומעמיקה ההכרה בכך שאירופה עוצבה על ידי הניסיון הקולוניאלי לא פחות משהקולוניות שלה עוצבו על ידה. ״מרחב המחיה״ שחתר היטלר להשיג במזרח אירופה מפורש כגרסה קיצונית של החתירה של המעצמות האירופאיות למושבות קולוניאליות מעבר לים ושל התפשטות המתיישבים האנגלים בצפון אמריקה תוך השמדת הילידים האמריקאים, שהיטלר עצמו ראה כמודל. כפי שכותב למשל ההיסטוריון טימותי סניידר בספרו האחרון: ״המקור למיתולוגיות הגזעניות היה הקולוניזציה של צפון אמריקה ואפריקה. הכיבוש והניצול של יבשות אלו עיצב את הדמיון הספרותי של דור האירופאים של היטלר. כמו מיליוני ילדים… היטלר שיחק במלחמות אפריקאיות וקרא את הרומנים של קרל מאי על המערב האמריקאי. היטלר אמר שמאי פתח את ׳עיניו לעולם׳.״ יש לציין שכמעט ולא ניתן להפריד את השמדת היהודים מהניסיון להשגת ״מרחב המחיה״ הגרמני במזרח אירופה. ההשמדה השיטתית של היהודים החלה עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. בתחילה נרצחו הגברים כנשאי ״הבולשביזם היהודי״, ובחודשים שלאחר מכן הורחבה ההשמדה גם לנשים ולילדים. ככל שהסתבכה המלחמה בברית המועצות עברו הנאצים מרעיונות הגירוש הקודמים אל ״שמורות״ בהן היהודים נועדו לגווע לאיטם, לפתרונות השמדה שיטתיים יותר ויותר. בסתיו או חורף 1941 הוחלט על הרחבת ההשמדה לכלל יהדות פולין ולאחר מכן לאירופה כולה.

סניידר גם הוא יליד זמנו. הוא מדגיש את המחסור במשאבים וצפיפות האוכלוסין כחלק חשוב באלטרנטיבה ״האקולוגית״ שהציע היטלר ל״משבר הגלובליזציה״ של אותה תקופה, הד-ברור להבנה הגוברת שהרס סביבתי, במיוחד בעקבות ההתחממות הגלובלית, הוא מקור חשוב לקונפליקטים על אדמה, מים ומשאבים אחרים, ולכן למלחמות אזרחים וג׳נוסייד, מרואנדה דרך דרפור ועד לסוריה. סניידר מדגיש גם את ההרס של מדינות במזרח אירופה, תחילה על ידי ברית המועצות ולאחר מכן על ידי גרמניה הנאצית, כתהליך בלעדיו לא ניתן להבין את השואה: בכל מקום שבו בוצע הרס כפול כזה של מוסדות המדינה ונוצר כאוס שלטוני וחוקי, רצח היהודים היה קל וטוטלי יותר כיוון שאיפשר חופש פעולה רב יותר. הוא גם סיפק הזדמנות לאלו בקרב האוכלוסיות הכבושות ששיתפו פעולה לפני כן עם ברית המועצות לנקות עצמם מאשמה על ידי זיהוי היהודים עם הקומוניזם הסובייטי ורציחתם כ״נקמה״ על מה שחולל. גם כאן, ניתן לשמוע את הדי הפלישה לעיראק, הכאוס שנוצר בעקבותיה ותרומתו לעליית כוחות כמו דאע״ש, קישור שסניידר מציע במפורש במקום אחר. כמו היסטוריונים אחרים, סניידר מצביע על העיוותים בתפיסות פופולריות של השואה כ״רצח תעשייתי״: חלק נכבד מהיהודים נרצחו לא במחנות ההשמדה אלא בהוצאות להורג, הרעבה, מחלות ושלל דרכים אחרות. לבסוף, התייחסותו של סניידר לרצח היהודים משקפת את התובנה הגוברת במחקר, במיוחד מאז ספרו פורץ הדרך של כריסטופר בראונינג, שלמרות חשיבותה המרכזית של האנטישמיות היא אינה הסבר מספק להשתתפות הרחבה של ״אנשים רגילים״ ברצח היהודים. בניסוחו של סניידר: ״לא היו גרמנים שמשימתם היחידה הייתה לירות ביהודים; כל מי שציפו ממנו לירות ביהודים, ציפו ממנו גם לירות באחרים, והוא עשה זאת… האנשים שהרגו אנשים, הרגו אנשים״.

פרשנויות חדשות אלו לשואה מכוונות לתובנות רחבות יותר: ראשית, ישנם לעתים קרובות קשרים בין ג׳נוסיידים שונים, כמו גם בינם לבין טיהורים אתניים ופשעים דומים, יהיו אלו מקורות השראה אידיאולוגיים או פרקטיים. בעוד חלק מהחוקרים יצביעו על קשרים לקולוניאליזם האירופי או הגרמני, אחרים יצביעו על הטיהורים האתניים שהתרחשו באירופה בשנות העשרים והשלושים כמקור חשוב לפנטזיות ההנדסה הדמוגרפית של בכירים נאציים מרכזיים, במיוחד היינריך הימלר, שהעריך שעשרות מיליונים מאוכלוסיית מזרח אירופה ייאלצו לגווע כדי לפנות מקום ומשאבים למתיישבים גרמנים. באופן דומה, רצח העם הארמני היה נוכח יותר ממה שהיה נהוג לחשוב בשיח הימין הקיצוני הגרמני כמו גם אצל היטלר. כך למשל הושוו יהודי גרמניה לארמנים, כבעיה של מיעוט זר בעל השפעה כלכלית ופוליטית חסרת פרופורציות אותה יש לפתור באותה נחישות חסרת רחמים כפי שעשו ״הטורקים הצעירים״ במלחמת העולם הראשונה. כפי שכתבה ארנדט בספרה ״אייכמן בירושלים״ על הסיכון שבתופעת הג׳נוסייד, מעבר לקורבנות רצח עם ספציפי: ״כל אקט אנושי ברגע שהופיע ונחרת בהיסטוריה של המין האנושי, נותר כפוטנציאל זמן רב לאחר מכן… חסר התקדים, ברגע שהופיע, עשוי להפוך תקדים לעתיד…״

שנית, בעוד נטיה מקובלת היא לראות בג׳נוסייד זוועה שלא ניתן להבין במונחים רציונליים, רבים מהמניעים המובילים להחלטה לבצע רצח עם בקבוצה מסוימת הם למעשה גירסה קיצונית של שיקולים מוכרים למדי: תפיסות של איום קיומי על העם/ציביליזציה/שלטון; מאבקים על עוצמה פוליטית; מחסור במשאבים וכיוצא בזה. סוגיה שלישית וקשורה, ואולי המטרידה מכל: ההכרה שקל להחריד להביא ״אנשים רגילים״, לא אידיאולוגים פנאטיים ולא בעלי נטיות סדיסטיות, להשתתף ברצח המוני של חפים מפשע. במובן מסוים, זוהי הכרה ישנה. ועם זאת, האמונה שחייבת להיות שטיפת מוח אידיאולוגית, דמוניזציה של הקורבנות ושנאה מיוחדת להם, או נטיה אישית לרוע ואלימות כדי להביא בני אדם להשתתף ברצח כזה, עדיין נפוצה מאוד. במידה רבה, מחקרים עדכניים על השתתפות המונית בג׳נוסייד מערערים תפיסות אלו. לשם המחשה, כשהוטו רצחו את שכניהם בני הטוטסי ברואנדה הם לא ראו בהם לפתע חיידקים, ג׳וקים או גזע נחות, וגם לא שחררו שנאה עתיקה לכאורה ששמרו בתוכם לפני כן. לעתים קרובות יותר הם עשו זאת מתוך אמונה שזו הדרך היחידה לפתור את האיום הקיומי שהיוו הטוטסי; פחד שאם לא ישתפו פעולה יירצחו בעצמם; שיפור המעמד הכלכלי והפוליטי שלהם על ידי השתלטות על אדמה, רכוש ועמדות כוח; או פשוט, כי זה מה שהמדינה ציוותה וכך עשו כל מי שמסביבם.

כך גם אין צורך הכרחי בגזענות או דמוניזציה כדי לעמוד מנגד כשזוועות מסוג זה מתרחשות. לאחרונה התגלה שבעלות הברית במלחמת העולם השניה ידעו מוקדם יותר ממה שהיה נהוג לחשוב על היקף השמדת היהודים, מה שמחמיר עוד יותר את המשמעות המוסרית של המעט שעשו כדי להציל יהודים, במיוחד חוסר מוכנותן לקבל פליטים יהודים. סניידר מזכיר לנו בהקשר זה עובדה חשובה: כשעוסקים בהצלת יהודים ישנה נטיה להתמקד בסוגיות כמו אפשרות הפצצת מחנה ההשמדה אושוויץ ומסילות הרכבת אליו, ומכיוון אחר באותן יחידות ויחידים שהצילו יהודים תוך סיכון עצמי הרואי. אך למעשה, הדרך היעילה והקלה הרבה יותר להציל יהודים היה להעניק להם הגנה מטעם המדינה, אם כפליטים ואם כנתינים. כך למשל הצליח הדיפלומט השבדי ראול ולנברג להציל אלפי יהודים הונגרים על ידי שהעניק להם דרכונים שבדיים. הסיבה שנעשה כל כך מעט מזה אינה דווקא אנטישמיות בקרב בעלות הברית או מדינות נייטרליות, גם אם זו בהחלט הייתה קיימת. סיבות כמו החשש מבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות שעשויים ליצור פליטים חסרי כל מקבוצה אתנית ודתית זרה, שרבים מהם נתפסו כמחזיקים באידיאולוגיה (קומוניסטית) מאיימת, כמו גם הרגישות המועטה הרבה יותר לסבלם של אלו שאינם מהמעגל הקרוב אליו אנו חשים מחויבות מוסרית, שיחקו תפקיד חשוב לא פחות.

גם כאן, ההקבלה לימינו מעוררת מחשבה: גם למדינות ואזרחיות המזדעזעות ממה שמתרחש במקומות כמו סוריה, קל יותר לתמוך בהתערבויות צבאיות והפצצות על כל הסיכונים שבהן, מאשר בדרך הקלה והמסוכנת הרבה פחות של קבלת פליטים לתוך המדינה. הסיבות, כך נראה, דומות למדי: תפיסות איום שהקשר בינן לבין המציאות קטן מאוד, חשש מהבעיות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות שפליטים עשויים ליצור, ואולי מעל הכל: החשש לזהות הלאומית בעקבות כניסת פליטים בהיקפים גדולים. לא רק גזענים, אלא גם הומניסטים וליברלים מוצהרים נוטים לקבל הצדקות מסוג זה. לעתים קרובות, ניתן לראות, האדישות מול זוועות הינה בנאלית כמו הרוע.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מחשבות על פרשנויות חדשות לשואה

  1. הקשרים מעוררי מחשבה ופוריים מאד – תודה! כמובן במיוחד הלקח לגבי פליטים וניתוח הסנטימנט המתנגד לקבלם.

    מ"הומניסטים וליברלים" אין מה לצפות להרבה. אחרי הכל גם הנאציזם היא אידיאולוגיה הומניסטית, אף אחד השיאים של ההומניזם, אם מבינים אותו כהחלפת האל באדם, ויצירת האדם-אל/אדם-על, חתירה להגשמת הפוטנציאל האנושי וכו', ניתוח דומה לזה של יובל נח הררי. הנאציזם הוא הומניזם היררכי ע"פ גזע, כלומר הומניזם דרוויניסטי-ביולוגי. ההומניזם הוא הבעיה, לא חלק מהפתרון.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s