רונן שובל והפוליטיקה של הבורות

תומר פרסיקו כתב לא מזמן פוסט בבלוג שלו על רונן שובל. לפני מספר ימים שובל השיב לו בפוסט משלו. תענוג לקרוא את מאמר התגובה של שובל. המאמר רציני, מלומד, מנומק, ומאלף מסיבות שלא בטוח ששובל התכוון אליהן. אני מבקש לדון בקצרה בנושא המרכזי במאמר אבל המעניין פחות לדעתי, על מנת לעבור לאחר מכן לנושא פחות מרכזי אבל חושפני ביותר לגבי הפוליטיקה של שובל.

שובל מציע שלפחות חלק מאבות הציונות שאבו את התפיסה הלאומית האורגנית שלהם (ראו על זה למטה) ממקורות יהודיים כמו המהר"ל והקבלה ולא מהתנועה הרומנטית הגרמנית. זה יכול להיות מחקר היסטורי מעניין, אבל צריך לפחות להבין את הסיבה שהמקור הסביר יותר לתפיסה המקובלת שמקור תפיסת הלאומיות של אבות הציונות הוא אכן הרומנטיקה הגרמנית. אף אחד לא היה צריך להיות מושפע מהרדר או פיכטה ישירות כדי לאמץ את הרעיון הלאומי בגרסתו הגרמנית. הרעיון הלאומי הרומנטי/אתני/אורגני התפשט במהירות במזרח אירופה, משם כידוע באו רבים ממנהיגי הציונות. הוא התאים לקבוצות אתניות שלעתים קרובות ראו במדינה בה חיו (האימפריה האוסטרו-הונגרית, רוסיה הצארית) גורם מדכא, ולא ביטוי לזהות העצמית שלהם, ומצאו בתפיסה הלאומית האתנית מהסוג הגרמני רעיון שהלם את תודעתם העצמית וכלי מגייס חשוב בדרך להשגת זכויות ועצמאות פוליטית. בסופו של דבר, ישנה סיבה לכך שכפי שכתב היסטוריון שידע משהו על המהר"ל והשפעתו, "לאומיות כעקרון ליכוד בקנה מידה ציבורי מתחילה לפעול בחברה היהודית רק משנות השמונים למאה התשע-עשרה."[1] אבות הציונות, שרובם היו חילונים בזהותם ותודעתם, גם אם חלקם באו מ"החדר", שאבו את השראתם מאביב העמים של אמצע המאה ה-19, לא מהמהר"ל או הקבלה.

בהקשר זה, כמו בדו"חות של "אם תרצו", שובל מטעה את הקוראים בעקיפין בטקסט עצמו ובבירור יותר בהערת שוליים (49) בדבר התפיסה המקובלת במחקר בדבר הלאומיות. הוא מייחס ל"חוקרים לאחר מלחמת העולם השנייה" תפיסה של הלאומיות כתוצר מודרני ולחוקרים "מודרניים" יותר תפיסה של הלאומיות כדבר עתיק. אבל החיבורים של גלנר ואנדרסון, שהינם עד היום המשפיעים ביותר על הבנת הלאומיות כאידיאולוגיה מודרנית, התפרסמו באמצע שנות השמונים. שובל מזכיר את עבודתו של אדריאן הייסטינגס כדוגמא למחקר השולל אותם. הייסטינגס הוא אכן אחד הבולטים בחקר הלאומיות בתארוך המוקדם שלו את תחילת האידיאולוגיה הלאומית (בקרב אליטות מצומצמות) מוקדם יותר ממרבית החוקרים האחרים, אבל גם זה, כפי שמציין שובל עצמו, רק לאזור המאה ה-15, כלומר מאוחר למדי. בדומה לכך, מחקריו של אנתוני סמית' אותם מביא שובל כדוגמא לכאורה למחקר השולל את המודרניות של הלאומיות הם חשובים בהחלט, אלא שסמית' עצמו מדגיש שהאידיאולוגיה הלאומית היא מודרנית. הטענה שלו היא שאידיאולוגיה מודרנית זו יכולה הייתה להתבסס על מסורות אתניות שהתקיימו מאות שנים, ובמקרה של היהודים והיוונים גם על זיכרון של קיום פוליטי עצמאי בעבר הרחוק.[2] לכן לפי סמית' (אם ניקח את החיבור ממנו מצטט שובל לא מעט), "הלאומיות לא הופיעה לא כדאוס אקס מכינה ולא כיצירה אנושית ותרבות שמבטאות אידיאולוגיה חדשה בתכלית ומגלמות נתק קיצוני מכל מה שנעשה קודם לכן"[3]; אבל "רגש לאומי ותחושת ייעוד נמרצים הרבה יותר הופיעו רק במאה השש-עשרה."[4]  המחקר המודרני של הלאומיות, אם כן – לא הפוסט-מודרני ולא השמאלני הפוסט-ציוני – ברובו המכריע רואה באידיאולוגיה הלאומית תופעה מודרנית.

באותו הקשר, שובל אולי מדמיין שהוא מבסס את תפיסת הלאומיות שלו על המהר"ל והוגים יהודיים אחרים, אבל אפשר להעריך שהוא לא היה כלל מתעניין במהר"ל כהוגה לאומי אורגני (להבדיל מהוגה דתי) אם הוא עצמו (שובל) לא היה חי בעידן של מדינות לאום שהשיח הלאומי של רבות מהן עוצב על ידי תפיסת לאומיות אורגניות שמקורן בגרמניה, ובאופן ספציפי במדינה שתודעת הזהות הלאומית הדומיננטית בה הושפעה יותר מהרומנטיקה הגרמנית מאשר מתפיסתו של המהר"ל. כך או כך, שובל בהחלט צודק שבתפיסת הלאומיות הרומנטית בפני עצמה אין שום דבר רע. היא לא מובילה בהכרח ל"פשיזם". אפשר להיות לאומי "אורגני", "אתני" או "רומנטי" ובאותו הזמן הומניסט. כך למשל היו מרטין בובר ואחד העם. אבל לרעיון של העם כמעין משפחה מורחבת הקשורה בקשרי דם וגורל, במיוחד ברגע שהעם הספציפי הופך להיות הרוב במדינה בה הוא רואה את מדינת הלאום שלו, יש פוטנציאל מסוכן להיות מדיר ומפלה, ולעתים אף רצחני, כלפי אחרים שאינם "חלק מהמשפחה". זהו רק פוטנציאל, הוא לא חייב להתממש. מה שהופך את שובל ללאומן מסוכן (לא פשיסט, זה משהו אחר) הוא לא מקורות ההשראה שלו, אלא העמדות הפוליטיות הקונקרטיות שלו. מה שמוביל אותנו לנושא הקריטי יותר במאמר.

מאמר התגובה של שובל מרתק במיוחד אם משווים אותו למניפסט שכתב שובל לפני מספר שנים, כוכב מישראל: מניפסט לציונות מתחדשת. ההשוואה מרתקת בגלל הפער ביניהם. כוכב מישראל עמוס בהגיגים פוליטיים ותיאולוגיים ההופכים אותו לאחד הגילויים המביכים יותר של תעמולה ובורות בשנים האחרונות. לשם המחשה, שובל טוען בו ש"המוסר האסלאמי נותן עוצמה דווקא לבעלי היצר הלא מרוסן"[5]; שמחקר השואה "מצביע על כך שלנצרות בפרשנותה הפרוטסטנטית-לותרנית תפקיד מכריע בהתרחשות השואה"[6] (הקורא מוזמן לנסות למצוא מחקר רציני על השואה מהעשורים האחרונים שטוען זאת.[7]); שכל אחד מאיתנו, אם הוא יהודי, הרי הוא חלק מ"סימפוניה אחת גדולה, אורגנית ונפלאה, וכל ישראלי, בכל מקום שהוא, ובכל דור ודור, מהווה בה תו אחד," וכשכל אחד מאיתנו מכוון את הזדהותו לכלל זה, "הוא הופך לאדם ישראלי וחייו מקבלים משמעות שאין דומה לה בהיסטוריה האנושית".[8] בכל ההיסטוריה האנושית. נחמד לדעת.

התפיסה האורגנית של האומה שבאה לידי ביטוי בכוכב מישראל,

"כאחדות מושלמת, שני צדדים של אותו מטבע… בדיוק כשם שגוף האדם איננו סך כל איבריו וחלקיו אלא אורגניזם שלם אחד – כך גם האומה. האומה הישראלית היא יצור חי ואורגני, מכלול של אחדות אחת, שאיננה מאבדת את הפרטים, אלא מתגלה באמצעותם. לכל הפרטים שמהם מורכבת האומה יש מהות פנימית משותפת, בדיוק כמו לכל איבריו של גוף האדם"[9] –

הביאה את פרסיקו באופן מובן לייחס לשובל תפיסה אורגנית של הלאומיות מהסוג של הרומנטיקה הגרמנית. אבל דומני שכבר קריאה זהירה יותר של כוכב מישראל  הייתה צריכה להעלות ספק מסוים לגבי זה. כפי שכותב שם שובל בסך הכל חמישים עמודים לאחר הציטוט האחרון: "הטוטליטריות גורסת שהחברה אינה אוסף של פרטים, אלא יחידה אורגנית, שכל פרט מהווה חלק ממנה. מכאן משתמע חוסר סובלנות קיצוני כלפי חילוקי דעות".[10] היות ויש להניח ששובל לא התכוון לרמוז באופן מתוחכם ש"אם תרצו" היא תנועה טוטליטרית, המסקנה מכוכב מישראל היא שהוא פשוט אינו מבין את מה שהוא כותב.[11]

אבל מאמר התגובה של שובל מפריך את המסקנה הזאת. שובל בהחלט מבין מה הוא כותב. הוא לא מאמין שהעם הוא אורגני. הוא משתמש בזה כמטאפורה. הוא לא ממש אומר את זה בכוכב מישראל, ככל שאני זוכר, אבל לזה הוא התכוון. מה שהוא התכוון בנוסף הוא ליצור, או לחדש, מיתוסים מכוננים שיגייסו את החברה הישראלית: "אני מאמין בחידוש המיתוס הציוני, בהולדתן מחדש של הפרות הקדושות שנשחטו. אני מאמין במיתוס ההיסטורי גם כמעורר השראה, וכמייצג אתגר מוסרי של יצירת חברה מופת." שובל מסתמך על שורה של הוגים, מאפלטון דרך מקיאבלי ועד ליאו שטראוס (האחרון מופיע לא בטקסט עצמו, אלא במספר הערות שוליים, ועוד נחזור אליו), שתמכו ביצירת "שקרים אציליים" ומיתוסים כדרך לגייס את ההמונים לחזון "חברת המופת" בו הם עצמם האמינו. זו הודאה מרתקת – שובל תומך בהפצת שקרים בחברה הישראלית שישמרו על האופן בו הוא ואלו השותפים לעמדותיו מבקשים לראות אותה ואת עתידה.

מעבר לבוז המתגלה בדברים של שובל כלפי הציבור היהודי-ישראלי, שמסתבר שאינו יכול לעמוד באמת ולכן יש להסתירה ממנו, אפשר להתחיל לחשוד ששובל לא רק תומך בהפצת שקרים מסוג זה באופן תיאורטי, אלא גם עושה זאת בפועל ובמודע. אני מבקש להמחיש זאת על ידי דוגמא חשובה מאחד המסמכים המרכזיים שהוציאה תנועת "אם תרצו" – "נכבה-חרטא". אחד ה"שקרים" המרכזיים שמבקשים שובל וחבריו להפריך בחוברת זו הוא הרעיון שהפליטים הפלסטינים הם אכן פלסטינים. הנה תמצית הטענה:

"הסיבה שהליגה הערבית פעלה בכל כוחה לשינוי הגדרת הפליט, כך שתכלול כל ערבי שהתגורר בשטחי ארץ ישראל במשך שנתיים ולא ומאז ומתמיד, היא שחלק נכבד מערביי ארץ ישראל היו מהגרים ערבים שהגיעו לארץ בעקבות הציונות והשגשוג הכלכלי שהביאו אליה היהודים והבריטים. בניגוד למיתוס השקרי הרווח, הם לא היו אוכלוסייה ותיקה, ילידת הארץ, שחיה בה מאז ומקדם, אלא קבוצות גדולות של מהגרים שזרמו לארץ ישראל מסוריה, ממצרים, מלבנון, מתורכיה, מתימן, מסודן ועוד."[12]

כותבי החוברת מעריכים את חלקם של המהגרים מהפליטים הפלסטינים ב-15–40 אחוזים.[13] אם נקבל לצורך הדיון את טענתם, שמספר הפליטים המקורי הוא לכל היותר 610 אלף, הרי מדובר לכל הפחות בתשעים אלף מהגרים, ואולי אף רבע מיליון (!). על מנת להראות שהמספר האמיתי קרוב יותר להערכה הגבוהה יותר, כותבי החוברת מסתמכים, בין השאר, על הגידול המהיר להפליא של האוכלוסייה הערבית – מ-700 אלף ב-1928 ל-1.3 מיליון ב-1947 ומכריזים: "ספק אם ישנו אדם רציני מלבד תועמלני אש"ף וההיסטוריונים החדשים שיסרב להכיר בעובדה הפשוטה שגידול מהיר כל כך בכמות האוכלוסייה אינו אפשרי בלא גלי הגירה מסיביים מהארצות הסמוכות".[14]

לשם ההבהרה, העובדה שהייתה הגירה לפלשתינה מארצות ערביות אחרות ידועה. החידוש של "נכבה-חרטא" הוא המספרים הגבוהים בהם מדובר, ההופכים "חלק נכבד" מהפליטים הפלסטינים ללא-פלסטינים כלל. על מה מתבססת הטענה המדהימה הזאת, אשר לכאורה מפרקת את השקר לפיו הפליטים הפלסטינים הם ילידים פלשתינאים? כותרת הפרק בספרון של "אם תרצו" הוא "מאז ומקדם". היא לקוחה מספרה של ג'ואן פיטרס מאז ומקדם, שהינו מקור מרכזי ברשימה הביבליוגרפית של החוברת. הספר התפרסם ב-1984 ומיד עורר סערה בדיוק בגלל הטענה בדבר הגירה מסיבית של ערבים לפלסטין. כפי שיכול לגלות כל מי שטורח לבדוק מעט, לאחר התלהבות ראשונית בקהילה האינטלקטואלית בארה"ב, התברר כי מאז ומקדם הוא ספר תעמולה מביך, אולי אף זיוף מכוון, שערכו האינטלקטואלי והאקדמי אפסי. כך למשל, אחד ההיסטוריונים החשובים של התנועה הלאומית הפלסטינית, יהושע פורת (לא בדיוק "היסטוריון חדש" ולא ממש "תועמלן אש"ף") כתב בסקירה על הספר כי המאפיינים של ההיסטוריה הדמוגרפית המדויקת של פלשתינה "ברורים מספיק ומאוד שונים מהתיאור הדמיוני שנותנת גברת פיטרס".[15] פורת הבהיר כי ההסבר הטוב ביותר לגידול המהיר באוכלוסייה הערבית במחצית הראשונה של המאה העשרים הוא הריבוי הטבעי יחד עם תנאי התברואה שהשתפרו כבר בתקופת השלטון העות'מאני. קשה להאמין ששובל וחבריו לא עשו את הבדיקה המינימלית הזו של האמינות של המקור המרכזי בו הם משתמשים. אם נסתמך על דבריו של שובל, נדמה שיש כאן דוגמא בולטת ל"שקר אצילי" אותו יש להמשיך ולספר לציבור היהודי-ישראלי על מנת להמשיך ולהכחיש את אחריותנו לנכבה הפלסטינית.

"שקרים אציליים" לרוב מצריכים אויב משותף, חיצוני ופנימי. כידוע, שובל עוסק מזה מספר שנים בהתקפה על השמאל "הפוסט-ציוני" – באקדמיה, בתקשורת וכו'. שמאל זה הוא לדעתו גרסה מקומית של השמאל הפוסט-מודרני הגלובלי, שוויתר לא רק על המיתוסים המכוננים אלא על הטוב והרע בכלל. הנה דוגמא מאחד המאמרים האחרונים שלו להקשר הרחב יותר הזה:

"כאשר הנשיא האמריקאי בוש ביקש לתאר את ההבדל בין ארה"ב לבין אירן, הוא תיאר את אירן כמדינת "ציר הרשע", הוא המשיך ואמר כי לארה"ב ולאירן יש 'ערכים שונים'. קביעה זה התקבלה בבוז על ידי רוב השמאל האמריקאי – פשוט משום שהשמאל הזה שרוי כיום עמוק בתוך פילוסופיה פוליטית המבקשת לחרוג "מעבר לטוב ולרע". זו פילוסופיה שאיננה מכירה כלל בתפיסה פנימית אנושית של "טוב" ו"רע", ולכן אין משמעות בדיבור על טוב ורע."[16]

השמאל האמריקאי, לפי שובל, התייחס בבוז לביטוי של הנשיא בוש בדבר ציר הרשע, לא בגלל ההזיה והסכנה שבמעצמת-על היוצאת למסע צלב נגד הרשע האנושי; לא בגלל, נניח, הניסיון הפרקטי של הפלישה לעיראק, גם היא כזכור חלק מציר הרשע, שדו"ח שהתפרסם לאחרונה מעמיד כהערכה שמרנית את מספר ההרוגים כתוצאה מהשלכותיה הישירות והעקיפות על יותר ממיליון בני אדם[17] (כמו גם להתחזקות מסיבית של הג'יהאדיסטים מהסוג של דאע"ש, ולעלייה חדה במעמדה של איראן באזור); גם לא בגלל שהוא מודאג מההשלכות של מלחמה נגד איראן, שהיא בלתי נמנעת ברגע שמשתרשת התפיסה שמדובר בהתגלמות הרשע האנושי. השמאל האמריקאי התנגד לתפיסתו של בוש, לפי שובל, בגלל שהוא אינו מכיר במושגים של טוב ורע. אם אולי היה אפשר לפטור טענות מסוג זה כבורות חסרת אחריות עד כה, כעת, כך לפחות נדמה, בא שובל ורומז לנו שזהו שקר מכוון. עד כמה אצילי אפשר להתווכח.

אני מביא דווקא את הדוגמא זו (אפשר היה להביא עוד רבות דומות), מכיוון שדומני שהיא רומזת על מקורות ההשראה האמיתיים – ועל הפרויקט הפוליטי – של שובל. אידיאולוגית ופרקטית, שובל (לא לבדו כמובן) עסוק בלהשיג בישראל מה שהניאו-שמרנים בארה"ב השיגו משנות ה-80: חיבור פוליטי בין ימין חילוני לימין דתי, שעל ידי רטוריקה של מאבק על זהות וערכים משרת מדיניות חוץ של התפשטות ואלימות חסרת עכבות מוסריות, ומדיניות פנים של ניאו-ליברליזם כלכלי. אולי לא מיותר לציין שרבים ממובילי הניאו-שמרנות האמריקאית היו תלמידים של ליאו שטראוס,[18] ממנו הם למדו לכבד את השקרים האציליים של אפלטון וממשיכיו; לדעת שאין טוב ורע אבסולוטיים אבל שצריך לספר להמונים שיש כזה כדי לשמור על הלכידות החברתית וההתגייסות למטרה; ושהאויב הגדול האמיתי הוא הליברלים שבתוכנו, שמקדשים זכויות אדם אינדיבידואליות (והכרה בעוולות להן אנו אחראים), ועל ידי כך מערערים את האתוס המשותף. לא קשה לראות את הדמיון לניאו-ציונות, כפי שמכנה שובל את החזון שלו. שתי האידיאולוגיות הקרובות הללו, חשוב להבהיר לבסוף, מבקשות לבצע מעשה פוליטי מהפכני במסווה של חזרה למסורת ותיקה ומכובדת: לייצר חברה שאינה נרתעת מאלימות קיצונית נגד אלו שהיא מדכאת כלפי חוץ וכלפי פנים, משום שאינה מכירה עוד באלימות הזו כקיצונית – למעשה, אפילו לא כאלימות – אלא כמעשה הרואי של הגנה עצמית ויצירת חברת מופת המבוססת על חירות. שתיהן ממחישות את מה שכתב פעם האינטלקטואל ההודי אשיש ננדי, ש"בני אדם, בהינתן להם מספיק זמן, יכולים להפוך כל תיאוריה של שחרור להצדקה חדשה לאלימות ונישול."[19]

[1] יעקב כ"ץ, לאומיות יהודית: מסות ומחקרים, ירושלים: הספריה הציונית 1983, עמ' 7.

[2] למשל Anthony. D. Smith,  The Nation in History (Hanover: university press of new England 2000)

[3] אנתוני סמית, עמים נבחרים: מקורות מקודשים של זהות לאומית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2003, עמ' 30.

[4] שם, עמ' 148.

[5] ראו בכוכב מישראל, עמ' 85.

[6] שם, עמ' 84.

[7] במחקר רציני איני מתכוון לספרים מהסוג של העיתונאי וויליאם שירר על הרייך השלישי, שהיה ככל הנראה הראשון שטען זאת ב-1960; או מהסוג של דניאל גולדהאגן – שניהם זכו לביקורות גורפות בדיוק על טענות מסוג זה.

[8] שם, עמ' 54.

[9] שם, עמ' 52.

[10] שם, עמ' 103.

[11] החשד הזה עולה גם מהעובדה המפתיעה המתגלה מספר זה ששובל בעד שילוב פלסטינים רבים שאינם אזרחי ישראל כאזרחים מלאים במדינת ישראל, למרות השיקול הדמוגרפי. כפי שהוא כותב: "שיקול דמוגרפי הוא שיקול ציוני מובהק… אולם אין הוא כולל את ירושלים היהודית-היסטורית. מבחינה ציונית עדיף לספוג נטל דמוגרפי קטן לעומת נכס רוחני שעל בסיסו עומד המפעל הציוני" (עמ' 64). הקורא יזכור בוודאי שבמזרח ירושלים מתגוררים כיום כ-250 אלף פלסטינים המוגדרים תושבים, ולא אזרחים, במדינת ישראל. שובל דורש אזרוח של יותר פלסטינים ממה שדרש ערפאת בקמפ-דייויד ואבו-מאזן במשא ומתן עם אולמרט, אלא אם הוא מתכוון לטרנספר את התושבים הפלסטינים של מזרח ירושלים.

[12] תדמור, ארז ואראל סג"ל, 2011. נכבה חרטא: הספרון שנלחם על האמת, http://www.imti.org.il/Reports/The_BS_That_is_the_Nakba.pdf, עמ' 36.

[13] שם, עמ' 39.

[14] שם, עמ' 44–45.

[15] http://www.nybooks.com/articles/archives/1986/jan/16/mrs-peterss-palestine/?page=1.

[16] http://www.ronenshoval.co.il/2015/05/blog-post_11.html?m=1

[17] http://www.psr.org/assets/pdfs/body-count.pdf

[18] המתעניינים בסוגיה זו מוזמנים להציץ, למשל, ב- Anne Norton, Leo Strauss and the Politics of American Empire (New Haven and London: Yale University Press, 2004)

[19] Ashis Nandy, "Development and Violence," in Charles B. Strozier and Michael Flynn (eds.), Genocide, War, and Human Survival (Maryland: Rowman & Littlefield Publishers, Inc., 1996), p. 211.