המקרה המוזר של הפילוסוף והימין הישראלי

לפני כשנתיים הציע חוקר הדתות תומר פרסיקו ניתוח של תפיסתו הפוליטית והלאומית של מייסד תנועת ״אם תרצו״, רונן שובל. שובל, טען פרסיקו, משתמש בדימויים לגבי עם ישראל וארץ ישראל הלקוחים מהוגי הרומנטיקה הגרמנית, שהיוו מקור השראה חשוב ללאומנות המודרנית: העם מוצג כגוף חי, קולקטיב בו כל יחיד הוא איבר ורק בתוכו הוא מוצא את משמעות חייו. ארץ ישראל גם היא ישות חיה אותה אסור למסור ולחלק. שובל אינו באמת מאמין ברעיונות אלו, הבהיר פרסיקו: הוא משתמש בהם כמיתוסים פוליטיים במובן שנתן למושג זה ההוגה הצרפתי האנטי ליברלי והאנטישמי ז׳ורז׳ סורל. ההמונים, גרס סורל, זקוקים לא לניתוחים אינטלקטואלים רציונליים אלא לרעיונות ודימויים שיעוררו אותם רגשית ויביאו אותם לפעולה. זהו תפקידם של מיתוסים פוליטיים: להפיח בהמונים התלהבות ולגייסם למטרות אידיאולוגיות ופוליטיות. במאמר תגובה שכתב שובל, דוקטור לפילוסופיה פוליטית, הוא הסביר כי למעשה שימוש במיתוסים פוליטיים מסוג זה איננו ייחודי לסורל או ללאומנים המודרניים, וכי הוגים רבים מאפלטון דרך הרמב״ם ועד הובס ושפינוזה כבר עשו בהם שימוש. רשימת ההוגים שהזכיר שובל איננה מקרית. בהערת שוליים הוא ציין את מקור ההשראה לניתוח שלו: הפילוסוף הפוליטי ליאו שטראוס.

השם ליאו שטראוס אינו מוכר במיוחד בישראל, אך למעשה מדובר באחד ההוגים הפוליטיים המשפיעים במאה העשרים. שטראוס, יהודי גרמני, מצא מקלט באנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון ובהמשך היגר לארצות הברית, שם שימש בשלב מסוים כפרופסור באוניברסיטת שיקגו. שטראוס נודע גם בגילוי מחדש של הכתיבה ה״אזוטרית״ של הוגים רבים, שנטו להסוות את עמדותיהם האמתיות ולרמוז עליהן ״בין השורות״, כך שרק קוראים מעטים, הזהירים והקפדנים ביותר שבהם, ידעו לזהות את החתירה תחת האמיתות החברתיות המקובלות, הגלומה בכתבים אלו. סגנון כתיבה זה, הסביר שטראוס, נועד בה בעת להגן על הפילוסוף מפני רדיפה ועל החברה מפני אמיתות העשויות לערער את הסדר החברתי. הוגים כמו אפלטון והרמב״ם הבינו (בצדק, לדעת שטראוס), שעל ההמונים להמשיך להאמין ב״שקרים אציליים״ על מנת שהחברה לא תתפרק מבפנים. במובן זה, שובל נשען על שטראוס כשהוא מצדיק את הצורך במה שהוא מכנה ״חידוש המיתוס הציוני״ ו״הולדתן מחדש של הפרות הקדושות שנשחטו״.

הסיפור הזה משתלב בסיפור גדול ומעניין יותר על האופנים, בהם הימין הישראלי שואב רעיונות בשני העשורים האחרונים מהימין האמריקני. מזה למעלה מעשור, מתנהל בארצות הברית דיון על השפעת הגותו של שטראוס על הימין בארה״ב, במיוחד בהקשר למלחמה בעיראק, השקרים שאפפו את היציאה למלחמה ואופי הפעולות של הממשל האמריקני שם. ניתן להתווכח באיזו מידה שטראוס עצמו היה מצדד באמונות ובמעשים של הימין האמריקני, אך עובדה היא כי לא מעטים מתלמידיו (ישירים או עקיפים) נמנים עם המעצבים המרכזיים של השיח האינטלקטואלי בימין, כמו גם עם בכירים בממשל בוש הבן, תוך שהם עושים שימוש ברעיונותיו של שטראוס. כך למשל, שטראוס היה אחד המבקרים החריפים של הרלטיביזם המוסרי שהשתלט, לדעתו, על הליברליזם האירופי ובעקבותיו האמריקני, אשר בין השאר, הביא לערעור על עליונותו המוסרית של המערב והחליש את חוסנה החברתי והאידיאולוגי של ארצות הברית באופן ספציפי. ביקורת זו קיבלה ביטוי, למשל ברב המכר שכתב תלמידו אלן בלום על דלותה של מערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית, המפיצה רלטיביזם מסוג זה.

במישור הפרקטי יותר, יש המייחסים את השיח של ״שינוי משטר״ (change regime) בקרב ממשל בוש לבכירים שהיו תלמידיו של שטראוס. שטראוס הדגיש (בפרשנותו למושג המשטר של אפלטון ואריסטו), שצורת המשטר עצמה מרכזית לעיצוב תפיסותיהם והתנהגותם של האזרחים. ניתן להסיק מכך שעצם כינון משטר דמוקרטי מהווה כשלעצמו כוח המעצב אזרחים דמוקרטיים, למשל באפגניסטן או בעיראק. השפעה שטראוסיאנית כזו מיוחסת לדוגמא למושל הראשון של עיראק, פול וולפוביץ, שלא הסתפק בסילוק סדאם, אלא ביקש לנקות את המשטר העיראקי מכל שריד של מפלגת הבעת׳, כולל פירוק הצבא העיראקי, על תוצאותיה ההרסניות שהיו לדעת רבים למדיניות זו.

באופן כללי יותר, לשטראוס מיוחסת השפעה חשובה על הברית שנוצרה בין הימין החילוני לימין הדתי בארצות הברית, במיוחד מאז שנות השמונים: הוא עצמו, שהיה אתאיסט, הדגיש דרך פרשנותו לרמב״ם והוגים אחרים את חשיבות הדת כאחד מאותם מיתוסים הכרחיים, בהם על ההמונים להאמין. עבור רבים מתלמידיו, שהיו עשויים אולי לחוש לא בנוח עם חיבור לימין הדתי בארצות הברית, הניתוח הפילוסופי והפוליטי של שטראוס אפשר את השימוש ברטוריקה רבת עוצמה של זהות וערכים, ומסורת ודת, לשם השגת תמיכה במדיניות חוץ אלימה וחסרת מעצורים, כמו גם במדיניות פנים כלכלית דורסנית. אם חיבור זה נשמע מוכר גם מישראל, אין זה מקרי. אמנם החיבור בין הימין החילוני לימין הדתי בישראל אינו עניין חדש, ואולם הוא קיבל דחיפה ולבש צביון אחר בשני העשורים האחרונים, לא מעט בהשפעת הצלחתו של הימין האמריקני.

מעניין במיוחד בהקשר זה הוא מסמך מדיניות חשוב, שנכתב ב-1996 עבור ממשלת נתניהו הראשונה בידי מספר דמויות מרכזיות בימין האמריקני, שלחלקן – כמו ריצ׳רד פרל, מיוחסת השפעה ״שטראוסיאנית״. המסמך מאשים את מורשת הציונות הסוציאליסטית בישראל ביצירת כלכלה נחשלת הקופאת על שמריה, ומשרטט את תהליך אוסלו והניסיון ליצור ״מזרח תיכון חדש״ כפוגע בריבונות הישראלית, מוביל את ישראל לקיפאון אסטרטגי ומבטא ״תשישות לאומית״, שיש להילחם בה. ממשלת נתניהו, כך מכריז המסמך, מייצגת הזדמנות לשינוי מוחלט במדיניות החוץ והפנים הישראלית על בסיס ״תשתית אינטלקטואלית חדשה״. כך, במקום לשאוף למימוש העיקרון ״אדמה תמורת שלום״, אשר רק יביא לנסיגה של ישראל בכלל התחומים, יש לשאוף למאזן עוצמה לטובת ישראל; במקום להכיר במנהיגות הפלסטינית, יש לחפש אלטרנטיבות נוחות יותר לישראל; ויש לנהל מדיניות אגרסיבית בצפון נגד סוריה וחיזבאללה ולדחות את רעיון החזרת הגולן תמורת שלום. כחלק ממדיניות זו, על ישראל גם לחתור לסילוק משטרו של סדאם חוסיין בעיראק.

מחברי המסמך סברו כי על ישראל להשתחרר מהתלות האמריקנית, כדי לצמצם את הלחץ המופעל עליה להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים ושכנותיה הערביות. הדרך לצמצום התלות היא ליברליזציה דרסטית ומהירה של הכלכלה הישראלית, קיצוץ במיסים, הפרטה והפחתת הרגולציה. חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית יגדיל, לשיטתם, את התמיכה האמריקנית בישראל ויגן עליה מפני לחצים חיצוניים, ואף יסייע לנקיטת צעדים כדוגמת העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. בנוסף, שימוש של נתניהו ברטוריקה של המלחמה הקרה המוכרת לאמריקאים יסייע אף הוא לחיזוק התמיכה בישראל ולצמצום ההתנגדויות למדיניותה בקרב חברי קונגרס אמריקאים. צעדים אלו יביאו ״לחידוש הרעיון הלאומי של ישראל״ ולהתגברות על ״תשישותה״, ויסייעו לה בסופו של דבר לעבור את שלב ניהול הסכסוך הדרוש כעת לשם עיצוב מזרח תיכון חדש ושוחר שלום, התואם את האינטרסים האסטרטגיים הלאומיים של ישראל.

כל זה מהדהד את המתרחש במציאות הישראלית בשני העשורים האחרונים, והשאלה האם נתניהו היה צריך את מסמך המדיניות הזה היא פחות חשובה, שכן בסופו של דבר, במרכיבים מרכזיים של תפיסת עולמו הוא בשר מבשרו של הימין האמריקני. הסוגיה המעניינת באמת היא הייבוא לישראל לא רק של מדיניות כלכלית או ביטחונית, אלא של ההשקפות והחיבורים העומדים בבסיסה – לא רק דרך מנהיגות פוליטית ובאמצעות כלכלנים המיישמים בישראל מדיניות כלכלית השלטת במערב או עיתון בבעלות איל הון יהודי, שהוא גם תורם מרכזי לימין האמריקני (שלדון אדלסון), אלא גם דרך מנהיגי תנועות פוליטיות כמו ״אם תרצו״, מוסדות מחקר כמו מכון שלם, כתבי עת כמו ״השילוח״, הממומן על ידי קרן תקווה, קרן ימנית שמרנית לה מיוחסת לעתים אג׳נדה שטראוסיאנית, וכן רבנים המקדמים תפיסת עולם זו.

במיוחד מעניינת השפעתו של אותו פילוסוף יהודי גרמני, שבעצמו כתב באופן ״אזוטרי״ כך שעמדותיו נותרו מעורפלות, אך שבגיל צעיר התרשם מהציונות של ז׳בוטינסקי וכתב לידידו בתגובה לעליית הנאצים לשלטון: ״העובדה שגרמניה אשר פנתה לימין אינה סובלת אותנו [היהודים] אינה אומרת דבר לגבי עקרונות הימין. להיפך, רק על בסיס עקרונות הימין, על בסיס עקרונות פשיסטיים, סמכותניים, אימפריאליים, ניתן למחות באופן הולם נגד התועבה האומללה הזו, מבלי להזדקק לפניה המגוחכת והבזויה ל'זכויות הלא כתובות' של האדם״.

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

מודעות פרסומת

חמישים שנה לכיבוש: סיכום ביניים

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

בישיבת מזכירות רפ"י בספטמבר 1967, ניסח משה דיין את המדיניות הרצויה כלפי הפלסטינים בשטחים שנכבשו שלושה חודשים לפני כן: "בואו ונאמר [להם] אין לנו פתרון, ותמשיכו לחיות כמו כלבים, ומי שירצה ילך, ונראה מה התהליך הזה יתן. לעת עתה זה נותן… ייתכן ונעמוד בעוד 5 שנים עם 200 אלף פחות וזה דבר עצום". באותו חודש סיכמה וועדת המנכ״לים שהוקמה לעצב את המדיניות הבירוקרטית בשטחים, שיש לחתור ליצירת תנאים בעזה שיביאו את הפליטים בה להגר למקומות אחרים. ״יש ליצור תנאים שהתושבים ירצו לצאת מהרצועה,״ קבע מוטה גור, מפקד כוחות צה״ל ברצועה. ״יש לשמור שהלחץ לא יביא לידי מרי אך ידחוף אותם לצאת.״ הוחלט על יצירת תנאים כלכליים שידחפו את הפליטים לעזוב את עזה, אך ״להכין תוכנית כזו שתראה בעיני העולם כקונסטרוקטיבית״. באופן כללי יותר, סוכם בוועדה באוגוסט 1968, דיון על תוכנית פיתוח לשטחים יתקיים רק לאחר שהממשלה תבטל את החלטתה ״שלא להעלות את רמת החיים בשטחים מעל לזו שהייתה קיימת לפני המלחמה״.

בשנים שלאחר מכן עברה מדיניות ישראל בשטחים שינויים רבים, אך ככלל נותרה מדיניות של מניעת פיתוח כלכלי. כפי שהסביר זאת המתאם הראשון של פעולות ישראל בשטחים שלמה גזית ב 1985, המדיניות הייתה להימנע ״מהשקעות בשטחים אלה, או אף מעידוד השקעות של אחרים בתוך השטח הערבי, לפיתוח המשק המקומי… אי השקעה בפיתוח שירותים ותשתית בשטח (רשתות כבישים, תקשורת, מפעלי מים, שירותי בריאות, חינוך וכיוצא באלה).״ ואכן, ב 1993 קבע הבנק העולמי שלמרות עלייה משמעותית ברמת החיים בשטחים עד 1980, במיוחד בגלל האינטגרציה הכלכלית עם ישראל וצמיחה כללית באזור, הכלכלה הפלסטינית נותרה תלויה לחלוטין בישראל, עם ״רמה נמוכה באופן יוצא דופן של תיעוש״, כמו גם של תשתיות ושירותים ציבוריים. הכלכלה בגדה בשנים שלפני 1967, סיכם דו״ח של האו״ם לאחרונה, הייתה "ברת קיימא ומשגשגת" במונחים יחסיים, עם ״ייצור משמעותי שקיים אוכלוסיה צומחת של מיליון איש״. מאז 1967, ״באופן טרגי, היא הפכה לארץ על קצה התמוטטות כלכלית והומניטרית״. ספציפית לשנים האחרונות, הבנק העולמי העריך שללא השליטה הישראלית על שטח סי הייתה יכולה הכלכלה הפלסטינית לצמוח בכשליש. באו״ם מעריכים שללא הכיבוש היא הייתה יכולה להיות כפולה בגודלה.

ב 2008 הסבירה השגרירות האמריקאית למחלקת המדינה את אסטרטגיית המצור על עזה כך: ״בכירים ישראלים אישרו לבכירים בשגרירות בהזדמנויות רבות שהם מתכננים להשאיר את הכלכלה בעזה מתפקדת ברמה הנמוכה ביותר האפשרית בלא להביא לאסון הומניטרי״ ו״לשמור על עזה על סף קריסה בלא לדחוף אותה מעבר לקצה״. המטרה, הסכימה השגרירות, היא ״לצמצם למינימום את ההישגים הכלכליים/פוליטיים של חמאס״. בניגוד למה שסופר לציבור הישראלי, אם כן, מטרת המצור על עזה מלכתחילה הייתה מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר מניעת טרור או החזרת גלעד שליט. הפלסטינים בחרו בצד הלא נכון בבחירות דמוקרטיות, והיה צריך להבהיר להם את טעותם. ״אם כבר החלטנו לדחוף לבחירות״, הסכימה קלינטון, ״היינו צריכים לוודא שאנו קובעים מי מנצח בהן״.

כמו לאחר-1967, מדיניות ישראל לגבי עזה עברה שינויים, במיוחד בעקבות המשט הטורקי וסבבי הלחימה בין ישראל לחמאס. רבות מההגבלות של השנים הראשונות של המצור הוסרו, אחרות נותרו. בכל זאת, מניעת הישגים פוליטיים וכלכליים מחמאס נותרה מטרה חשובה של המצור. לאור ההכרה הנרחבת שהמצב הקשה ברצועה עלול להוביל להתלקחות נוספת בין ישראל לחמאס, על המשמעויות ההרסניות לתושבי עזה ולתושבי הדרום, נדמה שמניעת ההישגים מחמאס למעשה יותר חשובה ממניעת הטרור. כך או כך התוצאות, גם ללא שנזכיר את קורבנות סבבי הלחימה בין ישראל לחמאס, הן קשות: תושבות עזה גוועות בגלל מחסור בתרופות, מכשור רפואי וחשמל בבתי החולים, כמו גם מדחיה של בקשות לצאת מהרצועה. ישנה עלייה חסרת תקדים בתמותת תינוקות, המים אינם ראויים לשתייה, מרבית האוכלוסיה תלויה בסיוע הומניטרי, אחוזי האבטלה גבוהים, העוני רב ומספר ההתאבדויות גבוה. בקצב הנוכחי, כפי שקבע האו״ם, עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם ב 2020. באופן כללי יותר, כפי שסיכם דו״ח של האו״ם לאחרונה את המובן מאליו, הכיבוש הישראלי (הכולל את עזה מבחינת מרבית הארגונים הבינלאומיים) הוא הגורם המרכזי לסבל ההומניטרי בשטחים. באופן דומה קבעה אוקספם: ״יש מעט דוגמאות לעוני ואי צדק בשטחים הכבושים שלא נובעות מהכיבוש. אם לא הכיבוש, מרבית סוכנויות הסיוע לא היו נחוצות שם… חיי הפלסטינים לא יכולים להשתפר כל עוד הכיבוש ממשיך״.

בהשאלה מחוקר חשוב של מדיניות ארה״ב באמריקה הלטינית, ניתן לסכם זאת כך: מדיניות ישראל נועדה לשרת את ביטחון ישראל, את הפוליטיקה הפנימית שלה, את שאיפות ההתפשטות ואת הפיתוח הכלכלי שלה. בזמנים שונים אסטרטגיות ואמצעים שונים נועדו לשרת אינטרסים אלו. אך למעשה אינטרסים אלו אינם הסבר מספיק. ביסוד המדיניות עומדת האמונה הבסיסית שהאוכלוסיה עליה היא חלה הינה ענף נחות יותר של המין האנושי.

מלחמה ושלום

מלחמת ששת הימים זכורה כאחת ממלחמות האין ברירה של ישראל. כלומר, ישראל היא שפתחה במלחמה, אך רק בגלל שעמדה בפני סכנת השמדה. למעשה במחקר ידוע שהערכת הצמרת הביטחונית בישראל, כמו גם המודיעין האמריקאי, הייתה שישראל תביס את צבאות מדינות ערב בזמן קצר גם אם הן אלו שיפתחו במלחמה. בפני עצמו לא מדובר בטיעון נגד הפתיחה במלחמה: הצעד המקדים של ישראל הביא לניצחון מהיר יותר במספר קורבנות נמוך יותר, וניתן בהחלט לטעון שזו הצדקה טובה מספיק ל״מכה מקדימה״. אלא שהנרטיב המקובל מסתיר לפחות פרשנות חשובה אחת במחקר מדוע ישראל פתחה במלחמה בחמישי ביוני: נאצר כלל לא התכוון לפתוח במלחמה נגד ישראל אלא להגיע להסדר עם ארה״ב על בסיס הישגיו ב״תקופת ההמתנה״, והמכה המקדימה של ישראל הייתה נגד הסדר כזה. כפי שהסביר רבין:

"האירועים של ערב מלחמת ששת הימים לא נועדו מלכתחילה להוביל למלחמה, אלא ליצור מציאות צבאית מדינית שהיתה עשויה להביא להישגים מרשימים לצד הסובייטי-מצרי, להעלות את קרן מצרים באזור ולהמחיש בכך ליתר מדינות ערב את תלותן בתמיכה מצרית-סובייטית מול סכנות ישראליות… ארה"ב הכינה לעצמה שתי אלטרנטיבות לטיפול בהתפתחויות. במקרה של מלחמה, היו מהלכיה של ארה"ב בהתאם לתוצאותיה. במקרה שישראל הייתה מחליטה שלא לצאת למלחמה-עמדה ארה"ב להתפשר עם מצרים על חשבון ישראל. כידוע, התכונן סגן נשיא מצרים לבוא לביקור בוושינגטון ב-7 ביוני 1967. מטרת ביקורו היתה למצוא מוצא מדיני למתיחות שנוצרה אז במזה"ת. ישראל בחרה בדרך הנכונה ויצאה למלחמת ששת הימים."

ניתן בהחלט לטעון, כמו רבין, שישראל בחרה בדרך הנכונה, אך זהו כבר סיפור שונה למדי מזה המקובל. הוא גם נוגע בנקודה החשובה, שלאורך כל שנות הכיבוש עמדו בפני ישראל אלטרנטיבות. כבר ביולי 1967, כפי שכתב למשל ההיסטוריון אבי רז, הייתה ממשלת ישראל מודעת לכך שנאצר נתן אור לחוסיין לסגור עסקה עם ישראל על בסיס החזרת כל השטחים הכבושים. ״נאצר,״ הבהיר ראש הממשלה אשכול ביוני 1968, ״הסביר כי הוא מוכן להסדר על יסוד החזרה מוחלטת של כל השטחים שכבשנו… לכן אין בסיס להסדר ולא כל שכן משא ומתן ישיר עמו." מספר חודשים לפני מלחמת יום כיפור קבע ישראל גלילי ב״מטבחון״ של גולדה, שסכנת המלחמה עם המצרים ״היא השתלשלות מהעובדה שאיננו מסכימים לחזור לקו הקודם… נקודת המוצא מתחילה בכך, שהם [המצרים] מוכנים לשלום ולמערכת הסכמים וערבויות בינלאומיות וכיוצא בזה, כל זה בתנאי שאנו נסוגים באופן מלא לקו הקודם." לא לחינם קבע חוקר מדיניות הביטחון הישראלית זאב מעוז כי ״רוב מלחמות ישראל היו תוצאה של מדיניות תוקפנית מכוונת או של אסטרגיות ניהול סכסוך לקויות… אף אחת ממלחמות אלו, עם יוצאת הדופן האפשרית של מלחמת העצמאות של 1948, לא הייתה מה שישראלים מכנים מלחמת אין ברירה…״

בזמן אמת, כמובן, כל זה היה צריך להישמר בקפידה מלהגיע לידיעתם של אזרחי ישראל. בניגוד לתפיסה נפוצה, ה״הסברה״ מיועדת נגד הציבור בישראל לא פחות מאשר נגד הפלסטינים והקהילה הבינלאומית. כך גם כלים אחרים בארגז הישראלי כמו ״קביעת עובדות בשטח״. כך למשל הסביר גזית את מטרת הקמת ההתנחלויות: ״יישוב אזרחי יוכל להפעיל לחץ פוליטי ופסיכולוגי, בלא יחס לגודלו האובייקטיבי ולאוכלוסייתו, הן על הממשלה בישראל והן על דעת הקהל. ומכאן שהקמת היישובים יהיה בה כדי להקשות על חופש התמרון והגמישות הישראלית בעת המשא והמתן העתידי."

גם בעניין זה ממשלת ישראל והמסבירנים מטעמה מגלים עקביות ראויה לציון. על הציבור הישראלי להאמין שהסכם אוסלו היה ניסיון להקים מדינה פלסטינית, בעוד שכפי שתיאר זאת למשל שלמה בן עמי, ״הישראלים תפסו את ערפאת כמשתף פעולה… קבלן-משנה במשימה של חיזוק ביטחון ישראל,״ ולמעשה ״לא רבין ובמיוחד לא פרס רצו שהאוטונומיה הפלסטינית תהפוך להיות מדינה.״ כך גם על הציבור להאמין שההתנתקות הייתה ניסיון להניע תהליך דומה, בעוד שלמעשה היא נועדה בעיקרה לעגן הישג חסר תקדים לישראל: הכרה רשמית אמריקאית שגושי ההתנחלויות יישארו בשטח ישראל, כלומר הכרה עקרונית וחד צדדית בסיפוח הזוחל שישראל מנסה לבצע מאז 1967 כנגד החוק הבינלאומי והקונצנזוס הבינלאומי.

בדומה לכך, על הציבור לשמוע ללא הרף על ״ההצעה הנדיבה״ שברק הציע לערפאת בוועידת קמפ דייויד, אך עדיף למשל שהודאתו של בן עמי שהשתתף במשא ומתן שהצעה זו לא הייתה עסקה שהפלסטינים יכלו לקבל תישאר עלומה. הציבור צריך להאמין שתביעת הפלסטינים לשיבת הפליטים לתחומי ישראל היא העניין המרכזי שמנע הסכם, כי זה הדבר שברור שיסרב לו. לכן יש להצניע עניינים כמו צעקתו של ערפאת על דחלאן בקמפ דייויד שיעזוב אותו מעניין הפליטים כי הוא רוצה את אל קודס, או הסכמתו של אבו מאזן למספר של 150-אלף פליטים שייכנסו לישראל על פני תקופה של עשר שנים (כלומר חצי ממה שמציע הימין במסגרת סיפוח מזרח ירושלים). מסע תעמולה מאסיבי מתקיים כדי שהציבור הישראלי יאמין שמה שמונע הסדר הוא לא סירובן של ממשלות ישראל לוותר על שטחים עליהם רובו מוכן לוותר, אלא זהותה של מדינת ישראל, עליה הוא לא.

ישראל והקהילה הבינלאומית

ישראל הוכיחה את אמינותה במלחמת ששת הימים כבעלת ברית של ארה״ב באזור כנגד האיום הסובייטי, חיסלה פוליטית את סמל הלאומיות הערבית שהייתה מרכיב אנטי-אמריקאי חשוב באזור (וכך שיחקה תפקיד חשוב בעליית האסלאם הפוליטי כתחליף), וזכתה בתמורה לזינוק בכמות ואיכות הסיוע הצבאי האמריקאי, כמו גם בתמיכה הדיפלומטית האמריקאית. אלו רק גדלו מאז, וחשובים להבנת נקודה שהייתה גם היא ברורה למדי אלמלא ה״הסברה״: בניגוד לטענה המושמעת חדשות לבקרים שישראל מופלית לרעה בקהילה הבינלאומית, ישראל למעשה נהנית מהחסינות שמגיעה עם המעמד של בעלת ברית חשובה של המעצמה החזקה בעולם: החוק הבינלאומי והקונצנזוס הבינלאומי לא חלים עליה.

כך למשל יכולים לקבוע בית המשפט הבינלאומי, כמו גם שורה של ארגונים משפטיים בינלאומיים מהצלב האדום ועד אמנסטי, שההתנחלויות כולן אינן חוקיות, אך שום לחץ משמעותי לא יופעל על ישראל לפנותן. אוקספם יכולה לתבוע ש״חמישים שנה של חסינות חייבות להיפסק״ ואמנסטי לכנות את ישראל ״מפירת זכויות אדם כרונית״, ללא השפעה ממשית. כל אותם ארגונים יכולים לקבוע שהמצור על עזה מהווה ענישה קולקטיבית האסורה בחוק הבינלאומי ומביאה לאסון הומניטרי, ועדיין ישראל תוכל להמשיכו במשך יותר מעשור. אין ספק: מדינות רבות בעולם מפירות את החוק הבינלאומי, לעתים באופן גרוע הרבה יותר מזה של ישראל. אך רק מנהיגי מעטות מהן מתקבלים במחיאות כפיים סוערות בקונגרס של המעצמה החזקה בעולם, הידועה גם כמנהיגת הסדר הבינלאומי הליברלי. ישנן סיבות רבות מדוע ישראל עומדת במוקד תשומת הלב הבינלאומית. סיבה חשובה אחת היא שהיא הפכה להיות אחד הסמלים לצביעות המערב, ובמיוחד ארצות הברית, בכל מה שקשור לזכויות אדם: הן הרבה פחות רלבנטיות כשמי שפוגע בהן הן בעלות בריתה.

חשיבותה של ארה״ב לתחזוק הכיבוש מרכזית גם להבנת העובדה שתהליך חשוב, ייתכן אפילו שהחשוב ביותר בכל הנוגע לעתיד הכיבוש, מתרחש היום לא בישראל ולא בשטחים, אלא בארה״ב. השיח על ישראל והפלסטינים בארה״ב שונה מאוד ממה שהיה בעבר, במיוחד בקרב צעירים, קבוצות מדוכאות היסטורית ובאקדמיה. כפי שהודה אלן דרשוביץ׳ לאחרונה, נעשה קשה להגן על ישראל והוא כבר בקושי מוזמן להרצות בקמפוסים. במילים אחרות, הבסיס של המפלגה הדמוקרטית הולך ופונה נגד ישראל ובעד הפלסטינים. הסיבות המרכזיות אינן אנטישמיות, בעיית הסברה או רלטביזם ערכי שפשה במערב, כפי שנהוג לטעון במקומותינו. הן הוסברו בתמציתיות בדבריה של היסטוריונית חשובה של העם היהודי, חסיה דינר: ״קראתי יותר מידי על קולוניאליזם וגזענות״. צעירים שחורים ולבנים, ילידים אמריקאיים ויהודים, מזהים שהמילה ״כיבוש״ עצמה מכסה על כך שמדובר במפעל קולוניאלי לכל דבר ועניין, בתקופה שבה רק מתחילים להבין את השפעות הקולוניאליזם והניאו-קולוניאליזם המערבי, כמו גם את העובדה שהקולוניאליזם עיצב בצורה עמוקה את המערב עצמו.

מסיבות אלו, אלו שנתפסים בישראל כמגינים עליה עושים נזק עצום לציונות עצמה. ככל שעובר הזמן לא רק הכיבוש הישראלי בשטחים, אלא גם הציונות נתפסת כלא יותר מאשר תנועה קולוניאלית. אם היסטוריונית כחסיה דינר יכולה להגיע למסקנה זו, אין פלא שזו הופכת להיות בהדרגה הפרדיגמה דרכה נתפסת הציונות בקרב רוב מי שסבלו תחת המערב ואלו שמזדהים עם סבל זה. עבורם, השיח שמקובל בישראל כהגיוני לחלוטין לא יכול להישמע אחרת מאשר כלקוח מהארכיונים של הקולוניאליזם האירופי. ניתן לנסח זאת גם כך: מי שלא רוצה שיזהו את ישראל עם משטר האפרטהייד עדיף שלא ישתמש בטיעון שישראל שיפרה את חיי הפלסטינים, כפי שטענו הלבנים בדרום אפריקה. מי שלא רוצה שהציונות תזוהה עם גזענות עדיף שיוותר על הטענה שהכיבוש מגן על הפלסטינים מעצמם, שממחזרת את רעיונות ״משא האדם הלבן״ הבריטי ו״המשימה המתרבתת״ הצרפתית אל מול הברברים. מי שלא רוצה שיזהו את הציונות עם קולוניאליזם עדיף שיוותר על הטיעון שהציונים הפריחו את השממה לעומת הילידים שבקושי היו פה, שזה מה שטענו הקולוניאליסטים בכל מקום.

ממשלת ישראל בונה על כך שהאליטה הפוליטית, הביטחונית והכלכלית בארה״ב תמשיך לעמוד לצידה. לטווח הקרוב, אין ספק שהיא צודקת. אך אנו חיים בתקופה שבה אקטיביזם חברתי חסר תקדים בעד זכויות נשים, שחורים וילידים אמריקאים כמו גם בעד זכויות מהגרים ופליטים; בעד צדק חברתי ונגד שלטון ההון התאגידי כמו גם על הצלת הדורות הבאים מקטסטרופה סביבתית, מתלכדים בארה״ב עם המאבק על זכויות הפלסטינים. בטווח הארוך, זו מלחמה בה ישראל לא יכולה לנצח.

לא לספר לציבור מה שהוא לא צריך לדעת

[התפרסם בעין השביעית]

מזה כשנתיים מתרחש אירוע יוצא דופן במזרח התיכון: מעצמה עולמית מסייעת לדיקטטורה ברוטלית ליצור אסון הומניטרי מהגדולים בעולם. מדובר בתימן, ולא בסוריה. בארה״ב וערב הסעודית, ולא ברוסיה ומשטר אסד. בניגוד לסוריה, סביר להניח שהאזרחית הישראלית הממוצעת שמעה מעט מאוד על מה שמתרחש בתימן, היות והוא מדווח רק מעט בתקשורת הישראלית, וגם דיווחים אלו סובלים מהטיה משמעותית. ניתן ללמוד לא מעט על התקשורת הישראלית, כך אציע, מאופי דיווחיה על תימן.

לפי הערכות האו״ם וארגונים בינלאומיים אחרים, כל 10 דקות ילד מת בתימן מרעב ומחלות הניתנות למניעה, כ-1000 ילדים בשבוע. הסיבה המרכזית לכך היא המלחמה שמנהלת קואליציה בהנהגת ערב הסעודית התומכת בנשיא המכהן עבד רבו מאנסור האדי, כנגד קואליציה של מורדים מהפלג השיעי הזיידי בשם חות׳ים והנשיא המודח עלי עבדאללה סאלח. המלחמה הסעודית כוללת מצור המונע הגעת מזון ותרופות חיוניות, כמו גם הפצצות ללא הבחנה על אוכלוסיה אזרחית עם תחמושת האסורה בחוק הבינלאומי. היקף הקורבנות מרעב והתפשטות מגיפות צפוי לגדול, ומגיפת כולרה שהתפשטה לאחרונה הורגת לפי הערכות אדם כל שעה.

חשוב להדגיש: כפי שקבעו מומחים מהאנליסט הבכיר של מכון ברוקינגס ברוס רידל ועד לעיתונאית איונה קרייג המדווחת רבות מתימן, ערב הסעודית לא יכולה הייתה לנהל את המלחמה ואת המצור ללא ארה״ב: ארה״ב מתדלקת את מטוסי הקואליציה, מספקת לה את מרבית הנשק שעומד לרשותה כמו גם מודיעין חיוני, ומסייעת לה לתחזק את המצור. במילותיו של הסנטור האמריקאי כריס מרפי, ישנו ״חותם אמריקאי על כל אזרח שמת בתימן.״ טראמפ הסיר לאחרונה את ההגבלות המעטות על מכירת נשק לסעודים שהטיל אובמה והתחייב לחזק את התמיכה בערב הסעודית. ארה״ב, אם כן, אחראית באופן ישיר לאסון ההומניטרי בתימן (בריטניה מספקת גם היא נשק במיליארדים לערב הסעודית, ובחלק גדול ממנו נעשה שימוש בתימן).

במיוחד בנושאים בהם ישראל אינה מעורבת באופן ישיר, התקשורת בישראל נסמכת במידה רבה על התקשורת המערבית, ובעיקר האמריקאית והבריטית. זאת בשני מובנים חשובים: ראשית, העיתונאים שואבים חלק חשוב מהמידע על מה שמתרחש בעולם מהתקשורת המרכזית בשפה האנגלית. כתוצאה מכך מידת החשיבות שיעניקו לנושאים שונים, כמו גם הפרשנות שיציעו למתרחש, מושפעות במידה משמעותית מהיקף ואופי הדיווחים בתקשורת זו. שנית, במידה שמתורגמים בתקשורת דיווחים ופרשנויות מהתקשורת העולמית, מדובר בדרך כלל בדיווחים מהתקשורת המרכזית בשפה האנגלית. כך למשל ב״הארץ״ ניתן למצוא תרגומים במיוחד מה״ניו-יורק טיימס״, ה״וושינגטון פוסט״, ה״גארדיאן״ וכיוצא בזה. המשמעות לגבי תימן היא שהתקשורת בישראל מסתמכת במידה רבה על מידע, ולמעשה על חוסר המידע, מהתקשורת המרכזית של שתי המדינות שאחראיות באופן ישיר לאסון ההומניטרי בתימן.

כמו במקרים אחרים כשמדובר במעורבות פעילה של ארה״ב בפשעים מסוג זה, התקשורת האמריקאית נוטה לא לדווח עליהם וכשהיא כן מדווחת, להצניע בדיווחיה את אחריות ארה״ב למה שמתרחש, וזאת לעומת הסיקור הנרחב שהיא מקדישה לפשעים שמבצעים אויביה. אתרי תקשורת ביקורתיים שמנטרים בין השאר את דיווחי התקשורת המרכזית בארה״ב מצביעים לאורך השנתיים האחרונות על נטיה זו של התקשורת האמריקאית לגבי תימן, במיוחד כשמשווים זאת להיקף הדיווחים למשל על סוריה. בהתאם, האזרחים בישראל מקבלים רק מעט מידע על המתרחש בתימן, והמידע שהם כן מקבלים הינו חסר באופנים חשובים. כך למשל באחד הדיווחים המעטים של ״הארץ״ על המשבר ההומניטרי בתימן מה1 ביוני, מדובר בתרגום מהניו יורק טיימס המזכיר את התמיכה האמריקאית בערב הסעודית במשפט אחד ממנו לא ניתן להבין עד כמה קריטית המעורבות האמריקאית במה שמתרחש בתימן.

כמו כן, רבים מהדיווחים בתקשורת האמריקאית (כמו גם הבריטית) נוטים להגזמה רבה במידת המעורבות האיראנית בתימן. המלחמה מוצגת לעתים קרובות כחלק מהמאבק בין ערב הסעודית לאיראן על שליטה במזרח התיכון או אף מאמץ הסעודי לבלום את התוקפנות האיראנית, והמורדים החות׳ים מתוארים כמעין כוח בשליטה איראנית בתימן. למעשה, כפי שקבע פאנל מומחים של האו״ם כמו גם מומחים אחרים, המעורבות האיראנית בתימן מוגבלת באופיה, יש מעט ראיות להעברות הנשק המאסיביות שמייחסים לה הסעודים והחות׳ים מהווים כוח עצמאי. את התיאורים המוגזמים של המעורבות והשליטה האיראנית ניתן לייחס ללפחות שלוש סיבות מרכזיות: ראשית, האינטרס של הממשל האמריקאי (כמו גם הממשלה הבריטית) להציג את התמיכה בערב הסעודית כחלק חשוב מהמאבק נגד איראן והטרור שהיא מייצאת וכך להעניק לגיטימציה לתמיכה שהוא מספק; שנית, המאמץ הלוביסטי האינטנסיבי של ערב הסעודית בארה״ב; שלישית, הנטיה בתקשורת האמריקאית להבין את המתרחש במזרח התיכון כנובע ממאבקים עדתיים ביסודם בין סונים לשיעים: הבנה פשטנית המכסה על ההקשרים המקומיים של המתרחש בכל מדינה.

בישראל נטיה זו מועצמת פי כמה עקב מרכזיות האיום האיראני בשיח הציבורי הישראלי, ומגיעה לעתים למחוזות האבסורד. בולט במיוחד בהקשר זה אחד הדיווחים המעטים של ערוץ 10 על המתרחש בתימן מפברואר השנה, בו תיאר צבי יחזקאלי את המתרחש בתימן כניסיון נואש סוני להתגונן מפני ניסיון ההשתלטות האיראני-שיעי על המזרח התיכון. יחזקאלי המשיך בתיאור התעלמות העולם מהמתרחש בתימן, טענה המסווה כאמור את המעורבות האמריקאית הקריטית במתרחש, ומשם לדיון בינו לבין נדב איל מדוע ערב הסעודית אינה נחלצת יותר לעזרתה של הממשלה התימנית לעומת האיראנים ש״שופכים לשם כמעט את הכל״. בתיאור הדיווח באתר ערוץ 10 עדיין כתוב: ״מדוע סעודיה הסונית, בעלת בריתה של הממשלה, לא נחלצת לעזרתה מול השיעים?״ כאמור, מדובר בתיאור שהוא בדיוק הפוך ממה שמתרחש במציאות, ולא פחות חשוב: תיאור התומך באחראית המרכזית לאסון ההומניטרי שמתרחש בתימן וכך בפשעים שהיא מבצעת.

על אחד האירועים המרכזיים המתרחשים היום במזרח התיכון, אם כן, אזרחי ישראל מקבלים מידע מועט מאוד שהינו במידה רבה מוטה, לעתים בצורה שסותרת כל אמת מידה מקצועית שניתן לחשוב עליה. הסיבות הן בחלקן מבניות (ההסתמכות על התקשורת בשפה האנגלית) וחלקן תוצאה של נרטיב אידיאולוגי המעוות את המציאות יותר מאשר מלמד עליה. כך נמנע מאזרחי ישראל מידע חיוני גם על מה שמתרחש במזרח התיכון וגם על אופי פעולותיה של בעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל באזור זה.

גדי טאוב ותפקידו של האינטלקטואל

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

גדי טאוב פרסם לאחרונה מאמר נגד ״שוברים שתיקה״ ו״בצלם״. מטרתם, הוא טוען, אינה הגנה על זכויות האדם של פלסטינים אלא הפעלת לחץ בינלאומי על ישראל. הם למעשה מסיטים את תשומת הלב מיחסם של הפלסטינים לזכויות אדם, כיוון ש״הניסיון מלמד שזכויות האדם מופרות יותר, לא פחות, במקומות שהכיבוש הישראלי מפנה.״ כלומר, אם ל״שוברים שתיקה״ ובצלם היה אכפת באמת מהפלסטינים הם היות תומכים בהמשך הכיבוש הישראלי. טאוב לא מציג את המסקנה הזו במילים ברורות במאמר, אבל כן בפוסט שפרסם זמן קצר לפני כן. אולי הבין שבניגוד לעוקבים בפייסבוק, יש אמירות שנייר העיתון יסבול פחות.

טאוב מציג גם כמה אמיתות במאמר. הוא צודק ש״מנגנון הביטחון המסכל של הרשות אינו מחויב במיוחד לזכויות אדם״, הוא רק שוכח להזכיר שזו בדיוק הגדרת התפקיד של הרשות מבחינת ישראל, שעליה לטפל בפלסטינים ״בלי בג״ץ ובלי בצלם״, בניסוחו הידוע של רבין. אפשר לדבר על ״הפראות״ של חמאס כלפי הפלסטינים בעזה, כפי שטאוב עושה, אבל ישראלי שאינו מזכיר באותה נשימה את הפראות הגדולה הרבה יותר של המצור על עזה הוא צבוע במקרה הטוב. אפשר לטעון, כמו טאוב, שמטרה חשובה של הדו״חות של בצלם ושוברים שתיקה היא ״שיפור הנורמות של חיילי צה״ל״ ושחשוב לספק נתונים ״שהרשויות יכולות לבדוק ולפעול על פיהם״. לא להזכיר במשפט הבא שלמעשה ״הרשויות״ לא עושות כמעט כלום כשהנתונים ניתנים להן, הוא סוג של מה שקרוי היום עובדות אלטרנטיביות.

בדרך כלל עמדות מסוג זה מזוהות עם הימין, למעשה עם הימין הקיצוני, קודם כל מבחינת הבורות והעיוורון שהן מבטאות לגבי המציאות הממשית של הכיבוש, אך גם בעצם ההתקפה על ארגונים המנסים ליידע את הציבור לגבי המציאות הזו. אבל ישראל כידוע מלאה בפרדוכסים בעניין זה. בישראל אתה יכול, כמו טאוב, להיות מזוהה כאינטלקטואל מהשמאל תוך כדי שאתה תומך במבצעים ההרסניים בעזה ותוקף את "בצלם" על הנתונים "השקריים" שהם מציגים, וזאת בזמן שאתה מסתמך על חוקרים בעלי אג'נדה ימנית מובהקת ושיטות מחקר מופרכות. אתה יכול להיות אינטלקטואל מהשמאל ולצטט ללא הרף את בן-דרור ימיני, כולל כשימיני ממחזר מיתוסים ברוח "אם תרצו" על ״נכבה חרטא״.

כאינטלקטואל, טאוב מעגן את תפיסותיו בניתוח רחב יותר של השיח הפוסטמודרני הרלטביסטי שהשתלט לדעתו על המערב בעשורים האחרונים. במיוחד הוא תוקף את השפעות השיח הפוסטקולוניאלי שמציג, הוא טוען, כל מה שעושה המערב כפשע וכל מה שעושים ״האחרים״ כצודק, או לפחות כמעשים שאסור לבקר כי הם ״המדוכאים״. במיוחד תוקף טאוב את האינטלקטואל הפלסטיני אמריקאי אדוארד סעיד כאחד מאבות השיח הזה. כפי שהוא כותב באחד מפרסומיו האקדמיים: "סעיד מעולם לא התרחק יתר על המידה מתפישת העולם של רונלד רייגן, המחלקת את העולם לשתי אימפריות… סעיד פשוט הפך את המפה: המערב הוא אימפריית הרשע, והמזרח הוא אימפריית הטוב". למעשה, קשה לחשוב על עיוות גדול יותר של דבריו של סעיד, שנקודת המוצא הבסיסית שלו הייתה שתרבויות הן היברידיות, יצירות כלאיים; שאין ״מערב״ מול ״מזרח״ או ״אסלאם״ במובן מהותי כלשהו, וודאי לא ״אימפריית רשע״ מול ״אימפריית טוב״. הנקודה של סעיד, כפי שהוא עצמו כתב, הייתה בדיוק ״שהמערב אינו אחיד, אלא מגוון מאוד," וכך גם ״המזרח״.

בדומה לכך, כשטאוב מאשים ארגונים אקדמיים מרכזיים כמו ״האיגוד האמריקאי ללימודי נשים״ שבתמיכתם בחרם אקדמי על ישראל הם מונעים מאותו סוג של רלטיביזם ובגידה בערכים אוניברסליים קלאסיים, הקורא צריך רק לפנות אל הצהרתו של האיגוד עצמו: "החברות באיגוד חותרות לעולם צודק בו כל בני האדם יוכלו לפתח את הפוטנציאל המלא שלהם… אנו מקדמות ביקורת על שנאת נשים, אלימות נגד נשים, קולוניאליזם התנחלותי, איסלמופוביה… ואת כל סוגי הגזענות, כולל אנטישמיות וגזענות אנטי-ערבית". אין צורך לתמוך בעמדות הארגון לגבי ישראל כדי להבין שיהיו אשר יהיו מניעיו, רלטיביזם אינו אחד מהם.

טאוב הוא כמובן רק דוגמא, אבל דוגמא חשובה, בין השאר בגלל שהוא חלק מרשת של אינטלקטואלים המזוהים עם השמאל מרכז בישראל, משלמה אבינרי דרך אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין ועד רות גביזון. הם מצטטים אחד את השני, מתכנסים תחת מכוני מחקר מכובדים, תומכים בפרסומים זה של זה ומספקים מעטה של מכובדות וליברליזם להאשמת הקורבנות ולגיטימציה לאלימות המדינה, כלפי פלסטינים, פליטים ואחרים. לעתים הלך הרוח שהם מציגים מקבל ביטוי גם בתנועות פוליטיות. כך למשל באחת הגרסאות הקודמות של הניסיון לשקם ״שמאל לאומי״ על ידי התקפה על ״השמאל הרדיקלי״: מניפסט השמאל הלאומי של אלדד יניב ושמואל הספרי, שזכה גם לתמיכתו של טאוב. ״האסטרטגיה״, הסביר יניב באחד מהריאיונות איתו, ״היא לחלק את הארץ… לסגת ולהקים גדר, ואז מי שיורה עליך חוטף, חוטף בגדול, בלי רחמים… אתה צריך לתת בראש בלי רחמים, בלי בצלם, בלי שלום עכשיו, כבר על הקסאם הראשון אתה צריך להרוג את עזה בלי רחמים ובלי למצמץ…״ ובכן, לאחרונה הציע בצלאל סמוטריץ׳ אסטרטגיה אחרת, אבל מרשם לא מאוד שונה לגבי מה לעשות עם הפלסטינים במקרה של התנגדות, שגרר האשמות חמורות מקרב השמאל. את יניב, לעומת זאת, משתפים בשמאל ״בכל הכוח״.

אינטלקטואלים, במובן הרחב, הם א.נשים להם גישה מיוחסת לידע ושעוסקים בהפצת ידע ופרשנותו. לרוב יש להם פריבילגיות שאין למרבית האזרחיות, במובן של זמן, משאבים, מעמד והשכלה שרק מעטות זוכות להם. מסורת מקובלת היא שהפריבילגיות האלו מטילות על האינטלקטואל/ית אחריות: לומר אמת נגד הפשעים של בעלי הכוח ולעמוד לצד הקורבנות. מפתה לומר אם כן שטאוב בוגד בשליחותו של האינטלקטואל. אלא שדומה שאם נבחן את הפונקציה הממשית שאינטלקטואלים ממלאים היסטורית, בניגוד לסיפור האידיאולוגי שהם מספרים על עצמם, ניאלץ לומר שטאוב למעשה ממלא אותה יפה: לשרת את בעלי הכוח, לתת לגיטימציה אידיאולוגית לאלימות המדינה, לסמן את גבולות הביקורת.

אינטלקטואלים המזוהים עם השמאל והמרכז, הנוטים לדבר גם מנקודת המוצא של זכויות אדם ושיכולים לזקוף לזכותם גם ביקורת על הימין כמו טאוב ואחרים, הם חשובים במיוחד למילוי הפונקציה הזו. חצאי האמיתות שהם מציגים, מחויבותם לכאורה לערכים הומניסטיים, הביקורת הזהירה שהם כן מציגים, המקפידה לא לחרוג מגבולות ברורים, מעניקים לדבריהם מכובדות ולגיטימציה שאינטלקטואלים מהימין נהנים ממנה פחות. הדבר נכון כמובן גם לגבי מדינות אחרות ולא רק לגבי ישראל. בכל זאת, לפחות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפער בין העמדות המזוהות באופן מסורתי עם שמאל הומניסטי ופרוגרסיבי לבין העמדות שמבטאים רבים ממי שנחשבים דוברים ואינטלקטואלים של השמאל בישראל, מהווה מורשת מטרידה אותה נותר עדיין להבין ולנתח.

רצח העם ברואנדה, הסדר הבינלאומי והמזרח התיכון

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

״אפריל,״ כתב פעם המשורר ט.ס. אליוט, ״הוא החודש האכזרי ביותר״. כשבחודש שעבר צוינו יום הזיכרון לרצח העם הארמני, לשואה ולרצח העם ברואנדה, מילים אלו נשמעות נבואיות. נדמה שזהו חלק מטבען של זוועות מסוג זה, שהן מלמדות אותנו למה בני אדם מסוגלים, מעוררות רבים לנסות למנוע את הישנותן, ומספקות לאחרים הצדקה אידיאולוגית לפשעיהם שלהם.

בעקבות רצח יותר ממיליון ארמנים בידי האימפריה העות׳מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה, נכנס המונח ״פשעים נגד האנושות״ לשיח הבינלאומי. הסופר היהודי גרמני פרנץ ורפל כתב את הקלאסיקה שלו על רצח העם הארמני, ״ארבעים הימים של מוסה דאג״, שהתפרסמה ב-1933, גם בניסיון להזהיר מעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין, שאיבד את מרבית משפחתו בשואה, חשב גם על רצח העם הארמני כשטבע את המושג ״ג׳נוסייד״ ב-1944 וכשהביא להכרה בינלאומית בפשע זה עם קבלת אמנת הג׳נוסייד ב-1948. החידוש באמנה היה לא רק ההכרה בסוג הפשע הספציפי שהנאצים הפכו לאידיאולוגיה ופרקטיקה שיטתית, אלא גם בהגבלה שהיא מטילה על מה שלמדינות ריבוניות מותר לעשות בשטחן שלהן. במשפטי נירנברג ב 1946, בכירי הנאצים נשפטו בראש ובראשונה על הפשע של פתיחת מלחמה תוקפנית, שהוגדר כפשע החמור ביותר ביחסים הבינלאומיים היות והוא ״כולל בתוכו את כל הרוע המצטבר״ אליו מביאה המלחמה. לדעת התובע האמריקאי במשפטים אלו, היה זה הבסיס היחיד עליו ניתן היה להצדיק את שיפוט הנאצים בידי המעצמות המנצחות. השתמע מכך היה שאם הנאצים היו רוצחים ״רק״ את אזרחיהם שלהם, בשטח גרמניה ובזמן שלום, למדינות אחרות לא הייתה זכות להתערב בכך או לשפוט אותם, בגלל עיקרון ריבונות המדינה. אמנת הג׳נוסייד הכריזה שיש גבול גם לריבונות המדינה: רצח קבוצות שלמות של אזרחים.

גם את רצח העם ברואנדה ניתן לראות כנקודת מפנה במה שמכונה הסדר הבינלאומי. בין אפריל ליולי 1994, כ-800 אלף בני הטוטסי ועשרות אלפי בני ההוטו נרצחו בידי משטר ההוטו הקיצוני ששלט ברואנדה. צרפת סייעה לממשלת הרוצחים בנשק ובתמיכה פוליטית. בלגיה, לה אחריות מיוחדת בגלל ששלטה ברואנדה כמעצמה קולוניאלית עד 1961, משכה את חייליה מכוח האו״ם שהוצב ברואנדה וכך החלישה אותו בנקודה קריטית. יכולת האו״ם לפעול תלויה בהחלטת מועצת הביטחון, ולא צרפת ולא ארה״ב היו מוכנות להכיר במה שמתרחש כג׳נוסייד ולתמוך בפעולה שנדרשה להפסיקו. מדינות אחרות, כמו ישראל, מכרו נשק לממשלת רואנדה. אולי יותר מכל אירוע אחר מאז מלחמת העולם השניה, הפך רצח העם ברואנדה בזיכרון הקולקטיבי המערבי סמל למשמעות ה״עמידה מנגד״ אל מול רצח המוני. מאחורי כותרות הזועקות על העמידה מנגד מול זוועות המתרחשות מול עינינו, כמו למשל בסוריה, עומדת היום לא רק השואה, אלא גם רצח העם ברואנדה.

 

העמידה מנגד והפוליטיקה של הג׳נוסייד

את רצח העם ברואנדה עצרה ״החזית הפטריוטית הרואנדית״, ארגון צבאי שהורכב מפליטים מרואנדה, רובם טוטסי, כשכבשה את רואנדה מידי ממשלת ההוטו. אנשיה נותרו הכוח המרכזי ברואנדה ופול קגאמה מנהיגה הוא כיום נשיא רואנדה. ב-1996 פלשה רואנדה לקונגו השכנה בטענה (הנכונה) שרבים מהרוצחים בני ההוטו מצאו בה מקלט. הפעולות של רואנדה ומדינות שכנות אחרות בשנים שלאחר מכן בקונגו הביאו למותם של כחמישה מיליון בני אדם, והאינטרס המרכזי הפך להיות, כך נדמה, שוד המשאבים הטבעיים האדירים של המדינה. ספק אם רואנדה (כמו גם אוגנדה השכנה) הייתה יכולה לעשות זאת ללא התמיכה המאסיבית שארה״ב סיפקה לה: בנשק, בסיוע כלכלי, באימונים של צבא רואנדה, במודיעין ובתמיכה דיפלומטית. לארה״ב עצמה יש אינטרס אסטרטגי-כלכלי חיוני בשוד של קונגו: כך למשל, הקולטן שמצוי בקונגו בכמויות אדירות חיוני להפעלת מחשבים, פלאפונים ומכשירים אלקטרוניים דומים ומעשיר תאגידים אמריקאיים. שיח האשמה (המוצדק) על העמידה מנגד ברצח העם ברואנדה שימש להתעלמות מההרג ההמוני בקונגו ואחריות המערב לו, וכך קונגו הפכה להיות עוד מלחמה נשכחת. באותו זמן, השיח על רואנדה מכשיר התערבויות גלויות יותר של ארה״ב במקומות אחרים בעולם, תחת מה שמכונה ״התערבות הומניטרית״.

עד התמוטטותה של ברית המועצות, כל פעולה של ארה״ב במדינות אחרות או תמיכה שלה במשטרים דיקטטוריים ורצחניים יכולה הייתה להיות מוצדקת כהגנה מפני האיום הקומוניסטי. כך למשל חיסול פטריס לומומבה, אולי התקווה היחידה שהייתה לקונגו להציל עצמה ממורשת הקולוניאליזם המערבי, ב-1961; כך ההפיכה נגד סוקרנו באינדונזיה ב 1965, שהביאה לרצח של יותר מחצי מיליון בני אדם במדינה. כך מלחמת וויאטנם ושלוחותיה בלאוס וקמבודיה, שגבו את חייהם של 4-5 מיליוני בני אדם. כך חיסול-כמאתיים אלף מאוכלוסיית גואטמלה בשנות השמונים, כך עוד מקרים רבים אחרים. התמוטטות ברית המועצות אפשרה למערב חופש פעולה רחב יותר, ובאותו זמן צורך בהצדקות חדשות להתערבות במדינות אחרות.

רצח העם ברואנדה, במיוחד, הפך להיות המקור לנורמה חדשה שנטבעה ביחסים הבינלאומיים בעשור וחצי האחרון: האחריות של מדינות להגן על אזרחיהן ולהימנע מפגיעה חמורה בזכויות האדם שלהם, והאחריות של הקהילה הבינלאומית להבטיח זאת, או בקיצור: ״האחריות להגן״ (Responsibility to Protect). למשמעות אכיפת ״האחריות להגן״ על ידי הקהילה הבינלאומית יש שתי גרסאות. גרסה אחת, זו שהתקבלה על ידי עצרת האו״ם, מדגישה כי הסמכות לפעול היא בידי מועצת הביטחון, כפי שנקבע באמנה המכוננת של האו״ם. בגרסה השניה, שנוסחה על ידי ועדה בראשות שר החוץ לשעבר של אוסטרליה גארת׳ אוונס, במקרה שמועצת הביטחון נכשלת להתערב במקרים חמורים של פגיעת ממשלות באזרחיהן, ישנה לגיטימציה לארגונים אזוריים להתערב. הארגון האזורי המרכזי אליו אוונס מתכוון הוא נאט״ו, הברית הצבאית בראשות ארה״ב. הוועדה בראשותו ביקשה למעשה, במידה רבה של הצלחה, להפוך את התקדים של התערבות נאט״ו ביוגוסלביה לשעבר לנורמה בינלאומית: מעצמות כמו ארה״ב יוכלו להתערב צבאית במדינות אחרות ללא אישור מועצת הביטחון, בשם העיקרון של התערבות הומניטרית. הציניות של היחסים הבינלאומיים מביאה רבות וטובות לתמוך ברעיון זה, מתוך ההכרה שבאמצעות וטו במועצת הביטחון מדינות כמו רוסיה למנוע התערבות נגד בעלי בריתן, גם כשהם רוצחי המונים כמו אסד. אין ברירה, לפי קו מחשבה זה, אלא להסתמך על המעצמה שלמרות מגרעותיה היא מנהיגת הסדר הבינלאומי הליברלי.

 

ארה״ב והסדר הבינלאומי

גארת׳ אוונס היה שר החוץ של אוסטרליה בשנים 1988 ל 1996. יחד עם ארה״ב ובריטניה, הייתה אוסטרליה תומכת מרכזית בתקופה זו באינדונזיה, שמאז 1975 חיסלה כשליש מאוכלוסיית מזרח טימור: במונחים פרופורציונליים רצח עם מהגדולים במאה העשרים. בתפקידו כשר חוץ סייע אוונס לכסות על הפשעים של אינדונזיה במזרח טימור. למרות זאת הוא עמד בראש אחת הוועדות המשפיעות ביותר באו״ם בשני העשורים האחרונים ומוצג כקול מוסרי ביחסים הבינלאומיים. לא מדובר במקריות. גם כאן, עמדותיו מספקות לגיטימציה למדיניות חוץ שמוסריותה לכל הפחות מפוקפקת.

ניתן לחשוד שהרעיון שארה״ב מנהיגה סדר בינלאומי ליברלי הוא אידיאולוגי ביסודו, כלומר קשור למציאות הממשית כמו הרעיון שרודנויות קיצוניות בסגנון ערב הסעודית או מצרים הן המדינות ״המתונות״ במזרח התיכון. לארה״ב יש רקורד מחריד של סיוע פעיל להרג המוני או ביצועו בעצמה. לשם המחשה, ב 2002 חוקק ממשל בוש חוק שמכריז על נכונותה של ארה״ב לפלוש להאג אם מדינאי או איש צבא אמריקאי יועמד לדין בבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, שהוקם באותה תקופה. הממשל האמריקאי ידע מה הוא עושה. הנרי קיסינג׳ר, למשל, הוא אולי המדינאי החי המוערך ביותר בארה״ב, אבל אם החוק הבינלאומי היה חל על ארה״ב הוא היה יכול בקלות להיות מועמד לדין על פשעים נגד האנושות, לדוגמא על הפצצות השטיח שהרגו כ-150 אלף איכרים בקמבודיה בתחילת שנות השבעים והיו סיבה מרכזית בהעלאת משטר פול פוט לשלטון, או על מתן האור הירוק לסוהארטו נשיא אינדונזיה לפלוש למזרח טימור ביום שלפני הפלישה. ג׳ימי קרטר, הידוע כסמן הקיצוני הליברלי בין נשיאי ארה״ב לשעבר, היה יכול לעמוד לדין על הסיוע הצבאי והדיפלומטי לאינדונזיה ברצח העם במזרח טימור בשנות השיא שלו, 1977-1978. בוש האב וקלינטון יכולים היו לעמוד לדין, בין השאר, על הסנקציות האמריקאיות על עיראק, שהביאו למותם של מאות אלפים. בוש הבן יכול היה להיות מועמד לדין על מלחמה תוקפנית בעיראק, על ״כל הרוע שהיה כלול בה״ לעיראק ולאזור. אובמה יכול היה לעמוד לדין למשל על סיוע קריטי לערב הסעודית להרעיב מיליונים מילדי תימן. לא לחינם רבים רואים בבית הדין הבינלאומי מוסד שמוטה נגד מנהיגי מדינות שאינם לבנים ואינם מהמעצמות החזקות או בעלי בריתן.

סיבה חשובה שארה״ב יכולה בכל זאת להיתפס כמנהיגת הסדר הבינלאומי הליברלי הוא שחלק גדול מהרקורד הזה מועלם ומושכח. התקשורת האמריקאית, ובאופן רחב יותר האליטה האינטלקטואלית במערב (אלו שיש להם גישה מיוחסת לידע, שעוסקים בהפצת ידע, שמספקים מסגרת פרשנית לידע הזה), הם שותפים פעילים בכך. באופן טבעי, הבורות והשכחה היא של אזרחי המערב, לא של קורבנותיו. לשם המחשה, בסקר בינלאומי שנערך לפני מספר שנים נמצא שמרבית אוכלוסיית העולם רואה בארה״ב את המדינה המסוכנת ביותר לשלום העולמי, במרחק ניכר מאחרות. באותו סקר, נמצא גם שארה״ב היא המדינה שהכי הרבה רוצים לגור בה. התוצאות האלו משקפות סתירה רק אם אנו מחזיקים בהנחה מקובלת שנשמעת נכון תיאורטית ונכשלת במבחן המציאות ברוב המובנים, שיש קשר בין המשטר הפנימי של מדינה למדיניות החוץ שלה. במובנים רבים, ארה״ב היא אחת המדינות החופשיות ביותר בעולם. במדיניות החוץ שלה, אם להשתמש במילותיו של אחד מבכירי חוקרי היחסים הבינלאומיים, היא אחת המעצמות הברוטליות ביותר בהיסטוריה.

המזרח התיכון

במזרח התיכון, הדוגמא הבולטת ביותר לכך בשנים האחרונות היא תימן. הקואליציה בראשות ערב הסעודית היא האחראית המרכזית לכך שכאלף ילדים בחודש מתים בתימן מרעב ומחלות, ותימן על סף קריסה לאסון הומניטרי גדול עוד יותר. כפי שקבעו יודעי דבר, אם ארה״ב הייתה מחליטה המצור וההפצצות הסעודיות היו נגמרים מחר. במילותיו של הכוכב העולה בשמי מדיניות החוץ האמריקאית, הסנטור כריס מרפי: ״יש חותם אמריקאי על כל אזרח שמת בתימן.״ עיתונאי תימני סיכם זאת לפני מספר חודשים במילים פשוטות עוד יותר: ״אובמה הורג את תימן״. טראמפ הסיר לאחרונה את ההגבלות המעטות על מכירת נשק לסעודים שהטיל אובמה והתחייב לחזק את התמיכה בערב הסעודית.

אלא שמה שיודעים הקורבנות לא ידוע לציבור האמריקאי, כי על הפשעים עליהם יש לו את מירב האחריות ואת מירב האפשרות לעצור היות והם נעשים בידי ממשלתו, התקשורת האמריקאית מדווחת רק לעתים רחוקות, וגם אז זהות האשמים המרכזיים והמעורבות המכרעת האמריקאית לעתים קרובות מעומעמות. לאחרונה הדגים צבי יחזקאלי יפה, אם כי בהקצנה אופיינית, כיצד זה נעשה: מדובר, הוא קבע, בעוד זירה בניסיון הנואש הסעודי להילחם בציר הרשע השיעי איראני ששולט במורדים החות׳ים האנטישמים בתימן. מול הנרטיב הזה אפשר להבין את נדב איל, שהגיב בסימפטיה לסעודים ובתהייה מדוע הם לא משתמשים ביותר אלימות בתימן. למעשה המעורבות האיראנית בתימן היא יחסית מצומצמת, הסיוע האמריקאי לסעודים קשור יותר לניסיון לפצות אותם על הסכם הגרעין עם איראן, וילדי תימן המורעבים למוות הם נזק משני מבחינת הממשל האמריקאי. אך מעבר לדיוק בעובדות, ניתן לדמיין את ההקבלה של עיתונאי בכיר (ואינטלקטואל ליברלי) שהיה תוהה בסימפטיה מדוע אסד ובעלי בריתו אינם משתמש ביותר אלימות בסוריה.

זהו גם ההקשר בו יש להציב את התקיפה האמריקאית האחרונה בסוריה. כל אחת עם לב מתפקד הייתה רוצה לראות את אסד מסולק מהשלטון בסוריה ונותן את הדין על הזוועות שביצע, ויכולה להרגיש רק הזדהות עם הסורים הרבים להם נתנה התקיפה האמריקאית תחושת תקווה מחודשת שיש בכל זאת מי שעומד לצידם ושאכפת לו מסבלם. אבל נדמה שתוצאות התקיפה צפויות להיות דווקא הארכת המלחמה בסוריה וקורבנות רבים נוספים, חיזוק התמיכה הרוסית באסד וסכנת התנגשות בין האמריקאים לרוסים שיכולה להסתיים במלחמה גרעינית. היא גם מחזקת את האפשרות שהתערבות צבאית במדינות אחרות ללא אישור מועצת הביטחון תהפוך להיות נורמה בינלאומית. מעבר לכך, השיח (המוצדק) על עמידה מנגד מול מה שמתרחש מסוריה משמש באותו זמן להסתיר את אחריותו של המערב למה שמתרחש בה, בין השאר באמצעות הזרמת נשק רב למורדים, שחלק נכבד ממנו עבר לקבוצות הקיצוניות יותר שפועלות שם.

מלכתחילה, המניעים הממשיים של מצדדי ההתערבות בסוריה בארה״ב היו קשורים יותר להשגת משטר ידידותי יותר לארה״ב ושיפור מעמדה בעולם הערבי, כמו גם לחששותיה של ישראל מאיראן והסכם הגרעין איתה, מאשר לסיבות הומניטריות. גם הסיכונים שארה״ב הייתה מוכנה לקחת, כמו השתלטות דאע״ש על סוריה, מחרידים למדי. כך גם לגבי טראמפ: מעבר לכך שהתקיפה מסייעת לו להדוף ביקורת על הקשרים בין ממשלו לרוסיה, הממסד האמריקאי והתקשורת האמריקאית כצפוי יצאו מגדרם לשבח אותה והליברלים בראשם. לשם המחשה, מיד לאחר התקיפה, בין 47 מאמרי המערכת שנכתבו בארה״ב על התקיפה. רק אחד התנגד לה. מבין כ-18 מאמרי דעה בעיתונים המובילים, רק אחד היה ביקורתי כלפיה. ההתכנסות סביב המנהיג כשיוצאים למלחמה היא תופעה קבועה בארה״ב, כמו במדינות אחרות. זהו חלק ממה שבניו יורק טיימס קראו פעם ״טקס החניכה״ של כל נשיא אמריקאי: להוכיח את מוכנותו ״לשפוך דם״ כשהאינטרס הלאומי האמריקני דורש זאת. ההתכנסות סביב טראמפ, ניתן להניח, לימדה אותו שיעור פוליטי חשוב: שהתקשורת בארה״ב, במיוחד הליברלית, תהפוך להיות מאופוזיציה נחושה לתומכת נלהבת ככל שיתמיד במה שאפשר להציג כהתערבויות הומניטריות, בעוד היא ממשיכה להתעלם מהפשעים שמבוצעים בידי ארה״ב עצמה. כמה דם עוד יישפך במזרח התיכון כתוצאה מהשיעור הזה, ניתן רק לנחש.

 

מחשבות על פרשנויות חדשות לשואה

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

בשנים 1904-1907 מחץ הצבא הגרמני מרד של עמי ההררו והנאמה בנמיביה, במה שנחשב היום רצח העם הראשון במאה העשרים. כשישים משמונים אלף בני ההררו וכעשרת אלפים מבני הנאמה נרצחו, חלקם בהרג ישיר, חלקם באמצעות דחיקה למדבר שם גוועו בחום, ברעב ובצמא, חלקם במוות איטי ממחלות שהתפשטו במחנות ריכוז בהם כלאו אותם הגרמנים. ״הידע שלי על רבים מהעמים באפריקה״, הכריז הגנרל פון טרוטה שניצח על דיכוי המרד, ״שכנע אותי שהכושי לעולם לא יכבד חוזים אלא רק כוח גס.״ ״אני משמיד את השבטים האפריקאיים עם זרמים של דם,״ כתב לאחר מכן, ״רק מתוך טיהור כזה משהו חדש יכול לצמוח.״ במחנות הריכוז בהם נכלאו בני ההררו התעניין חוקר בשם אויגן פישר במרכיבים הגזעיים של ההררו, וביצע בהם את מחקריו הרפואיים הראשונים. לאחר מכן יהפוך פישר אחד מהאידיאולוגים המשפיעים של תורת הגזע, נשיא אוניברסיטת ברלין ומורם של רופאים רבים, ביניהם אחד, יוזף מנגלה. בנמיביה שירת כנציב אימפריאלי היינריך ארנסט גרינג, שיהפוך להיות אביו של הרמן גרינג, מבכירי המשטר הנאצי. בדיכוי מרד ההררו ומרידות דומות פיתח הצבא הגרמני לראשונה את הדוקטרינה של מלחמה טוטלית החותרת לקרב מהיר של השמדה והרס. כמה מהשורשים האידיאולוגיים והפרקטיים של הנאציזם, טוענים היום לא מעט חוקרים, הונחו בטבח ההררו והנאמה בנמיביה.

כבר בספרה ״מקורות הטוטליטריות״ מ 1951, הציעה הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט שבאימפריאליזם האירופאי ניתן למצוא כמה משורשי התנועה הנאצית, אך הקפידה להדגיש את ייחודיות פרויקט ההשמדה הנאצי. האינטלקטואל יליד מרטיניק אמה סזר הרחיק לכת הרבה יותר. ״מה שהבורגנים הנוצרים של המאה העשרים לא יכלו לסלוח להיטלר״, כתב ב 1955, ״לא היה הפשע עצמו, אלא הפשע נגד האדם הלבן… היישום באירופה של פעולות קולוניאליות מהן סבלו עד אז הערבים, הקולים של הודו והכושים של אפריקה״. באיזו מידה אכן ניתן למתוח קו המחבר בין הקולוניאליזם הגרמני או האירופאי לשואה ולנאציזם בכלל היא סוגיה שנויה במחלוקת, ואת ההשוואה שהציע סזר מרבית החוקרים יידחו. אך הצבת השואה בהקשרים מסוג זה מבטאת את אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר במחקר בשני העשורים האחרונים.

היסטוריונים הם ילידי זמנם. מה שהיו פרשנויות של בודדים כמו ארנדט וסזאר להן ניתנה מעט תשומת לב, הפך בשני העשורים האחרונים למחקר רחב היקף ככל שהולכת ומעמיקה ההכרה בכך שאירופה עוצבה על ידי הניסיון הקולוניאלי לא פחות משהקולוניות שלה עוצבו על ידה. ״מרחב המחיה״ שחתר היטלר להשיג במזרח אירופה מפורש כגרסה קיצונית של החתירה של המעצמות האירופאיות למושבות קולוניאליות מעבר לים ושל התפשטות המתיישבים האנגלים בצפון אמריקה תוך השמדת הילידים האמריקאים, שהיטלר עצמו ראה כמודל. כפי שכותב למשל ההיסטוריון טימותי סניידר בספרו האחרון: ״המקור למיתולוגיות הגזעניות היה הקולוניזציה של צפון אמריקה ואפריקה. הכיבוש והניצול של יבשות אלו עיצב את הדמיון הספרותי של דור האירופאים של היטלר. כמו מיליוני ילדים… היטלר שיחק במלחמות אפריקאיות וקרא את הרומנים של קרל מאי על המערב האמריקאי. היטלר אמר שמאי פתח את ׳עיניו לעולם׳.״ יש לציין שכמעט ולא ניתן להפריד את השמדת היהודים מהניסיון להשגת ״מרחב המחיה״ הגרמני במזרח אירופה. ההשמדה השיטתית של היהודים החלה עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. בתחילה נרצחו הגברים כנשאי ״הבולשביזם היהודי״, ובחודשים שלאחר מכן הורחבה ההשמדה גם לנשים ולילדים. ככל שהסתבכה המלחמה בברית המועצות עברו הנאצים מרעיונות הגירוש הקודמים אל ״שמורות״ בהן היהודים נועדו לגווע לאיטם, לפתרונות השמדה שיטתיים יותר ויותר. בסתיו או חורף 1941 הוחלט על הרחבת ההשמדה לכלל יהדות פולין ולאחר מכן לאירופה כולה.

סניידר גם הוא יליד זמנו. הוא מדגיש את המחסור במשאבים וצפיפות האוכלוסין כחלק חשוב באלטרנטיבה ״האקולוגית״ שהציע היטלר ל״משבר הגלובליזציה״ של אותה תקופה, הד-ברור להבנה הגוברת שהרס סביבתי, במיוחד בעקבות ההתחממות הגלובלית, הוא מקור חשוב לקונפליקטים על אדמה, מים ומשאבים אחרים, ולכן למלחמות אזרחים וג׳נוסייד, מרואנדה דרך דרפור ועד לסוריה. סניידר מדגיש גם את ההרס של מדינות במזרח אירופה, תחילה על ידי ברית המועצות ולאחר מכן על ידי גרמניה הנאצית, כתהליך בלעדיו לא ניתן להבין את השואה: בכל מקום שבו בוצע הרס כפול כזה של מוסדות המדינה ונוצר כאוס שלטוני וחוקי, רצח היהודים היה קל וטוטלי יותר כיוון שאיפשר חופש פעולה רב יותר. הוא גם סיפק הזדמנות לאלו בקרב האוכלוסיות הכבושות ששיתפו פעולה לפני כן עם ברית המועצות לנקות עצמם מאשמה על ידי זיהוי היהודים עם הקומוניזם הסובייטי ורציחתם כ״נקמה״ על מה שחולל. גם כאן, ניתן לשמוע את הדי הפלישה לעיראק, הכאוס שנוצר בעקבותיה ותרומתו לעליית כוחות כמו דאע״ש, קישור שסניידר מציע במפורש במקום אחר. כמו היסטוריונים אחרים, סניידר מצביע על העיוותים בתפיסות פופולריות של השואה כ״רצח תעשייתי״: חלק נכבד מהיהודים נרצחו לא במחנות ההשמדה אלא בהוצאות להורג, הרעבה, מחלות ושלל דרכים אחרות. לבסוף, התייחסותו של סניידר לרצח היהודים משקפת את התובנה הגוברת במחקר, במיוחד מאז ספרו פורץ הדרך של כריסטופר בראונינג, שלמרות חשיבותה המרכזית של האנטישמיות היא אינה הסבר מספק להשתתפות הרחבה של ״אנשים רגילים״ ברצח היהודים. בניסוחו של סניידר: ״לא היו גרמנים שמשימתם היחידה הייתה לירות ביהודים; כל מי שציפו ממנו לירות ביהודים, ציפו ממנו גם לירות באחרים, והוא עשה זאת… האנשים שהרגו אנשים, הרגו אנשים״.

פרשנויות חדשות אלו לשואה מכוונות לתובנות רחבות יותר: ראשית, ישנם לעתים קרובות קשרים בין ג׳נוסיידים שונים, כמו גם בינם לבין טיהורים אתניים ופשעים דומים, יהיו אלו מקורות השראה אידיאולוגיים או פרקטיים. בעוד חלק מהחוקרים יצביעו על קשרים לקולוניאליזם האירופי או הגרמני, אחרים יצביעו על הטיהורים האתניים שהתרחשו באירופה בשנות העשרים והשלושים כמקור חשוב לפנטזיות ההנדסה הדמוגרפית של בכירים נאציים מרכזיים, במיוחד היינריך הימלר, שהעריך שעשרות מיליונים מאוכלוסיית מזרח אירופה ייאלצו לגווע כדי לפנות מקום ומשאבים למתיישבים גרמנים. באופן דומה, רצח העם הארמני היה נוכח יותר ממה שהיה נהוג לחשוב בשיח הימין הקיצוני הגרמני כמו גם אצל היטלר. כך למשל הושוו יהודי גרמניה לארמנים, כבעיה של מיעוט זר בעל השפעה כלכלית ופוליטית חסרת פרופורציות אותה יש לפתור באותה נחישות חסרת רחמים כפי שעשו ״הטורקים הצעירים״ במלחמת העולם הראשונה. כפי שכתבה ארנדט בספרה ״אייכמן בירושלים״ על הסיכון שבתופעת הג׳נוסייד, מעבר לקורבנות רצח עם ספציפי: ״כל אקט אנושי ברגע שהופיע ונחרת בהיסטוריה של המין האנושי, נותר כפוטנציאל זמן רב לאחר מכן… חסר התקדים, ברגע שהופיע, עשוי להפוך תקדים לעתיד…״

שנית, בעוד נטיה מקובלת היא לראות בג׳נוסייד זוועה שלא ניתן להבין במונחים רציונליים, רבים מהמניעים המובילים להחלטה לבצע רצח עם בקבוצה מסוימת הם למעשה גירסה קיצונית של שיקולים מוכרים למדי: תפיסות של איום קיומי על העם/ציביליזציה/שלטון; מאבקים על עוצמה פוליטית; מחסור במשאבים וכיוצא בזה. סוגיה שלישית וקשורה, ואולי המטרידה מכל: ההכרה שקל להחריד להביא ״אנשים רגילים״, לא אידיאולוגים פנאטיים ולא בעלי נטיות סדיסטיות, להשתתף ברצח המוני של חפים מפשע. במובן מסוים, זוהי הכרה ישנה. ועם זאת, האמונה שחייבת להיות שטיפת מוח אידיאולוגית, דמוניזציה של הקורבנות ושנאה מיוחדת להם, או נטיה אישית לרוע ואלימות כדי להביא בני אדם להשתתף ברצח כזה, עדיין נפוצה מאוד. במידה רבה, מחקרים עדכניים על השתתפות המונית בג׳נוסייד מערערים תפיסות אלו. לשם המחשה, כשהוטו רצחו את שכניהם בני הטוטסי ברואנדה הם לא ראו בהם לפתע חיידקים, ג׳וקים או גזע נחות, וגם לא שחררו שנאה עתיקה לכאורה ששמרו בתוכם לפני כן. לעתים קרובות יותר הם עשו זאת מתוך אמונה שזו הדרך היחידה לפתור את האיום הקיומי שהיוו הטוטסי; פחד שאם לא ישתפו פעולה יירצחו בעצמם; שיפור המעמד הכלכלי והפוליטי שלהם על ידי השתלטות על אדמה, רכוש ועמדות כוח; או פשוט, כי זה מה שהמדינה ציוותה וכך עשו כל מי שמסביבם.

כך גם אין צורך הכרחי בגזענות או דמוניזציה כדי לעמוד מנגד כשזוועות מסוג זה מתרחשות. לאחרונה התגלה שבעלות הברית במלחמת העולם השניה ידעו מוקדם יותר ממה שהיה נהוג לחשוב על היקף השמדת היהודים, מה שמחמיר עוד יותר את המשמעות המוסרית של המעט שעשו כדי להציל יהודים, במיוחד חוסר מוכנותן לקבל פליטים יהודים. סניידר מזכיר לנו בהקשר זה עובדה חשובה: כשעוסקים בהצלת יהודים ישנה נטיה להתמקד בסוגיות כמו אפשרות הפצצת מחנה ההשמדה אושוויץ ומסילות הרכבת אליו, ומכיוון אחר באותן יחידות ויחידים שהצילו יהודים תוך סיכון עצמי הרואי. אך למעשה, הדרך היעילה והקלה הרבה יותר להציל יהודים היה להעניק להם הגנה מטעם המדינה, אם כפליטים ואם כנתינים. כך למשל הצליח הדיפלומט השבדי ראול ולנברג להציל אלפי יהודים הונגרים על ידי שהעניק להם דרכונים שבדיים. הסיבה שנעשה כל כך מעט מזה אינה דווקא אנטישמיות בקרב בעלות הברית או מדינות נייטרליות, גם אם זו בהחלט הייתה קיימת. סיבות כמו החשש מבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות שעשויים ליצור פליטים חסרי כל מקבוצה אתנית ודתית זרה, שרבים מהם נתפסו כמחזיקים באידיאולוגיה (קומוניסטית) מאיימת, כמו גם הרגישות המועטה הרבה יותר לסבלם של אלו שאינם מהמעגל הקרוב אליו אנו חשים מחויבות מוסרית, שיחקו תפקיד חשוב לא פחות.

גם כאן, ההקבלה לימינו מעוררת מחשבה: גם למדינות ואזרחיות המזדעזעות ממה שמתרחש במקומות כמו סוריה, קל יותר לתמוך בהתערבויות צבאיות והפצצות על כל הסיכונים שבהן, מאשר בדרך הקלה והמסוכנת הרבה פחות של קבלת פליטים לתוך המדינה. הסיבות, כך נראה, דומות למדי: תפיסות איום שהקשר בינן לבין המציאות קטן מאוד, חשש מהבעיות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות שפליטים עשויים ליצור, ואולי מעל הכל: החשש לזהות הלאומית בעקבות כניסת פליטים בהיקפים גדולים. לא רק גזענים, אלא גם הומניסטים וליברלים מוצהרים נוטים לקבל הצדקות מסוג זה. לעתים קרובות, ניתן לראות, האדישות מול זוועות הינה בנאלית כמו הרוע.

איך הציבור הישראלי עבר לשמאל הקיצוני

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

לאחרונה נערך סקר משותף של מרכז שטיינמץ למחקרי שלום והמרכז הפלסטיני למדיניות ומחקרי דעת קהל בנושא עמדות ישראלים ופלסטינים לגבי מתווה הסדר הקבע האפשרי. הסקר הציג ״חבילת הסדר״ המבוססת על סבבי המשא ומתן בין ישראלים לפלסטינים בעבר, ועיקרה: הכרה הדדית בין ישראל לפלסטין, מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 67, סיפוח ישראלי של חלק מגושי ההתנחלויות במסגרת חילופי שטחים שווים בגודלן, מערב ירושלים כבירת ישראל ומזרח ירושלים כבירת פלסטין, כשהרובע היהודי והכותל יישארו תחת ריבונות ישראל. לפליטים הפלסטינים תהיה זכות שיבה למדינה הפלסטינית, כמאה-אלף מתוכם יחזרו לישראל במסגרת איחוד משפחות והשאר יפוצו. 48% מהישראלים (41% מהיהודים ו 88% מהערבים אזרחי ישראל) ו-42% מהפלסטינים בשטחים תמכו בהסדר זה.

בסקר הציעו גם ״תמריצים״ לתמיכה בהסדר על מנת לבחון אילו גורמים משפיעים במיוחד על תפיסות שני הצדדים באשר להסדר אפשרי. כך למשל, 40% מהיהודים הישראלים שהתנגדו להסדר היו מוכנים לשנות את דעתם אם יכלול גם פיצוי לפליטים היהודים ממדינות ערב. 34% היו מוכנים לשנות את דעתם אם הפלסטינים יכירו בקשרים ההיסטוריים והדתיים של היהודים לארץ ישראל, ואחוז דומה היה מוכן לשנות את דעתו אם ההסדר יכלול הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ואם יהיה חלק מהסדר שלום כולל עם מדינות ערב. לפחות חלק מתנאים אלו בהחלט סביר שיהיו חלק מהסדר כולל בין ישראל לפלסטינים, כך שלמעשה רוב בציבור היהודי ישראלי, וודאי שבציבור הישראלי כולו, עשוי לתמוך בהסדר כזה. עמדות אלו עקביות גם עם סקרים קודמים שנערכו על עמדות הציבור הישראלי. יש לכך משמעות רבה להבנת התהליך שהתרחש בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים בכל הנוגע לאפשרות סיום הכיבוש הישראלי בשטחים.

רבים אינם זוכרים זאת עוד, אך הסכם אוסלו לא דיבר כלל על הקמת מדינה פלסטינית, שלא לדבר על חזרה ישראלית לגבולות 1967. רבין התנגד במפורש עד יום מותו לרעיונות אלו, ולפי הערכות שונות, הניח שהתוואי הסופי של הסדר בין ישראלים לפלסטינים יכלול אוטונומיה פלסטינית על כ-50-70 אחוזים מהשטחים. אהוד ברק סיים את ועידת קמפ דייויד בקיץ 2000 עם ההצעה הנדיבה הידועה של החזרת כ 90% אחוזים מהשטחים לפלסטינים. רק מתווה קלינטון בדצמבר 2000 והצעות אולמרט ב-2008, התקרבו לקונצנזוס הבינלאומי הקיים מאז 1967 על הסדר בגבולות הקו הירוק עם שינויי גבול מזעריים ומוסכמים. מרבית הישראלים היום, אם כן, עומדים לא רק הרחק משמאל לרבין ולפרס, אלא גם הרחק משמאל לברק בסיום ועידת קמפ דייויד.

העובדה הזו, כמובן, לא ממש מתיישבת עם הנרטיב המקובל על המעבר החד של הציבור הישראלי ימינה בעשורים האחרונים. בנרטיב הזה יש כמובן הרבה מן האמת: הרוב המכריע של הציבור היהודי-בישראל מזהה עצמו עם המרכז והימין, ולא עם השמאל. אי האמון בקרב יהודים ישראלים בפלסטינים הוא גבוה מאוד, וכמחצית מהיהודים הישראלים תומכים בטרנספר של הפלסטינים מישראל. במובנים אלו ואחרים בהחלט ניתן לדבר על מעבר, אולי אפילו חד, של הציבור הישראלי ימינה. עדיין, מבחינת העמדות באשר לתוואי ההסדר, רוב הציבור הישראלי עומד היכן שרק השמאל הקיצוני בישראל עמד לפני כעשרים שנה.

המסקנה החשובה יותר, היא שמעולם לא היינו קרובים יותר לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים. ב 1988 קיבלה ההנהגה הפלסטינית באופן רשמי את הקוצנזוס הבינלאומי על הסדר בגבולות 1967. במהלך המשא ומתן עם ישראל בשנים שחלפו הביעה ההנהגה הפלסטינית את נכונותה לוויתורים מעבר לכך, כגון קבלת סיפוח ישראלי של גושי התנחלויות בהיקף של כשני אחוזים משטח הגדה תמורת חילופי שטחים שווים, סיפוח הרובע היהודי בירושלים והכותל וחזרת מספר סמלי בלבד של פליטים פלסטינים לתחומי ישראל. כפי שמשתקף באותו הסקר, דעת הקהל הפלסטינית בעניין זה היא פחות או יותר תמונת מראה של דעת הקהל הישראלית: בעוד הפלסטינים בשטחים אינם מאמינים במוכנות ישראל להסדר, מרביתם מוכנים לתוואי ההסדר המוצע אם יכלול תמריצים כגון הכרה בקשרים ההיסטוריים והדתיים של הפלסטינים לפלסטין, שיקום הפליטים ממחנות הפליטים בשטחים, תנועה חופשית בין המדינות ואפשרות עבודה בישראל. כפי שמסכמים זאת עורכי הסקר: ״בשני הצדדים, מחוות של הכרה סמלית בקשר ההיסטורי [לפלסטין/ארץ ישראל], בזהות [הלאומית] ובחוויה ההיסטורית הן מהגורמים רבי העוצמה ביותר בהנעה לתמיכה בחבילת ההסדר״.

בניגוד להנחות נושאים ונותנים ישראלים מרבין ופרס דרך ברק ועד אולמרט, הציפיה לוויתורים משמעותיים נוספים של הפלסטינים מעבר למה שמיוצג בהסדר המוצע הייתה מלכתחילה יותר ביטוי של עיוורון למרחב הפשרה הפלסטיני והסתמכות על פער העוצמה ממנו נהנית ישראל כמו גם על הגיבוי האמריקאי, מאשר הערכה ריאלית של המציאות. במובן זה עברה ישראל שינוי רדיקלי בשני העשורים האחרונים: בפעם הראשונה מאז 1967, מרבית הציבור היהודי ישראלי עשוי לקבל את תוואי ההסדר המעוגן בקונצנזוס הבינלאומי ובחוק הבינלאומי, ושעליו עשויים להסכים גם הפלסטינים. הצלחת הדמוניזציה של השמאל והפלסטינים בישראל ומראית העין של הצלחת הימין בביסוס ההתנחלויות בשטחים, כמו גם נטייתו של השמאל לא להכיר בשינויי עומק מסוג זה, אינה משנה עובדה בסיסית וקריטית זו.

ג׳ורג׳ אורוול והמלחמה הנשכחת בתימן

(התפרסם בפורום לחשיבה אזורית)

ג׳ורג׳ אורוול זוכה לעדנה לאחרונה, בעקבות עליית טראמפ והעובדות האלטרנטיביות שממשלו מפיץ. אורוול מזוהה עם החזון הדיסטופי של ממשלים טוטליטריים ששולטים על העובדות ופרשנותן. פחות מוכרת אזהרתו שהאליטה האינטלקטואלית במדינות הדמוקרטיות הקפיטליסטיות מאיימת גם היא על יכולת הציבור לקבל מידע ופרשנות אמינים על המציאות.

בהקדמה ל״חוות החיות״ שכתב ב-1945 ופורסמה רק ב-1972, מספר אורוול על קשייו למצוא הוצאה לספר בבריטניה עקב החשש מפגיעה בברית עם ברה״מ בזמן מלחמת העולם השניה. לאחר מכן הוא פונה לדיון בחופש המחשבה והביטוי בבריטניה. ״הסכנה המרכזית לחופש המחשבה והביטוי בתקופה זו,״ הוא כותב, ״אינה ההתערבות הישירה של משרד המידע או גוף רשמי אחר. אם מוציאים לאור ועורכים דואגים לשמור נושאים מסוימים מחוץ לדפוס, אין זה בגלל שהם חוששים מרדיפה אלא בגלל שהם מפוחדים מדעת הקהל. במדינה זו פחדנות אינטלקטואלית היא האויב הגרוע ביותר איתו כותב או עיתונאי נאלץ להתמודד…״. ״רעיונות לא פופולריים״, ממשיך אורוול, ״עשויים להיות מושתקים, ועובדות לא נוחות להיוותר בחשיכה, ללא הצורך באיסור רשמי… ידיעות חדשותיות… שמבחינת חשיבותן היו מקבלות כותרות גדולות, נשמרות מחוץ לעיתונות הבריטית, לא בגלל שהממשלה התערבה אלא בגלל הסכמה שקטה כללית ש׳לא יהיה זה הולם׳ להזכיר את העובדה הספציפית הזו.״

ככל שזה נוגע לעיתונים היומיים, מסביר אורוול, קל להבין מדוע: ״התקשורת הבריטית היא ריכוזית מאוד, ורובה נמצא בבעלותם של אנשים עשירים להם מניעים רבים להיות לא ישרים לגבי נושאים חשובים מסוימים.״ אבל סוג דומה של צנזורה סמויה פועל גם בספרים וכתבי עת, כמו גם במחזות, סרטים ותוכניות רדיו, היות ו״בכל רגע נתון ישנה אורתודוכסיה, גוף של רעיונות אותם מניחים שכל אדם סביר יקבל ללא שאלה״. כל אחד שמאתגר את האורתודוכסיה השלטת, ״מוצא עצמו מושתק באפקטיביות מפתיעה. דעה שונה כמעט אף פעם אינה מקבלת הזדמנות להישמע…״.

בריתות פוליטיות, החשש מדעת הקהל, ריכוזיות התקשורת והשליטה עליה בידי בעלי הון, תפיסות הגמוניות לגבי המציאות: כולן מובילות בניתוחו של אורוול להסתרת או הצנעת מידע חשוב מעיני הציבור.

אם אורוול היה חי היום, אולי היה מוצא בתימן מקרה מבחן מעניין לניתוח זה. כל 10 דקות ילד מת בתימן מרעב ומחלות הניתנות למניעה, כ-1000 ילדים בשבוע. סיבה מרכזית לכך היא המלחמה שמנהלת קואליציה בהובלת ערב הסעודית בתימן, הכוללת הפצצות ללא הבחנה עם תחמושת האסורה בחוק הבינלאומי על אוכלוסיה אזרחית, כמו גם מצור המונע הגעת מזון ותרופות חיוניות לתימן. אלו החמירו מאוד את המצב ההומניטרי שהיה קטסטרופלי עוד לפני כן בתימן. למרות זאת, מחוץ למקרי טבח מהדהדים ופשיטות אמריקאיות, מה שקורה בתימן מדווח רק מעט יחסית בתקשורת המרכזית האמריקאית והבריטית (ובעקבות זאת גם הישראלית), וודאי לעומת הדיווחים הנרחבים על סוריה. המלחמה בתימן נותרה המלחמה הנשכחת. מדוע?

הנחה מקובלת היא שהתקשורת פשוט מדווחת על מה שמעניין את הציבור או סנצסציוני במיוחד. אורוול, סביר להניח, היה חשדן יותר. הוא היה מצביע על כך שמה שמעניין ומעורר את הציבור מעוצב במידה רבה על ידי התקשורת, והיא עצמה משמשת לרוב צינור להעברת עמדותיהן של אליטות פוליטיות. הוא וודאי היה רואה קשר בין היקף הדיווחים לבין העובדה שבסוריה מבצעי הזוועות הם אויבי המערב, בעוד שבתימן אלו בעלי בריתו, והיה מציע שגם לעובדה שארה״ב הייתה יכולה לעצור את האסון בתימן בכל רגע, על ידי הפסקת תדלוק מטוסי הקואליציה ואספקת הנשק והמודיעין, ולכן נושאת באחריות ישירה לו (כפי שבתימן יודעים), יש קשר הדוק לכך.

סביר שהיה מזכיר את הרווחים האדירים שמכירות הנשק לערב הסעודית מניבות לארה״ב ולבריטניה, את הריכוזיות והמסחריות של כלי התקשורת המרכזיים, כמו גם את נטייתם לשמור על יחסים קרובים עם בכירי הממשל ולהישען ללא ביקורת על מידע המועבר מהם, וכך לאפשר להם לעצב את סדר היום החדשותי. וודאי היה מציין גם את הלוביסטים הרבים בהם ערב הסעודית משקיעה, ואת השפעת הכסף הסעודי על שאלות כמו מי נכנס לדו״חות האו״ם על פגיעה בזכויות ילדים או מה מדווח בתקשורת הערבית והמערבית. כל אלו, היה אורוול מציע, פועלים למסגר את המלחמה כעוד חלק מהמאבק בציר הטרור האיראני או מלחמות הסונים בשיעים, ולהסיט את תשומת הלב מהמחיר שמשלמים ילדי תימן.

הניתוח של אורוול מכוון אותנו לניתוח מוסדי של התקשורת במדינות דמוקרטיות קפיטליסטיות, לא לקונספירציה. במדינות דמוקרטיות מנהיגים פוליטיים, בעלי הון ובעלי אינטרס אחרים לרוב אינם מדריכים עיתונאים מה לכתוב ומה לצנזר. הצנזורה ברובה נשענת על שכנוע עצמי כן בעמדות שמייצרת האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית. אורוול וודאי היה מדגיש, בהקשר זה, את האורתודוכסיה הרעיונית השלטת שארה״ב, במיוחד תחת המפלגה הדמוקרטית ומנהיגים כמו אובמה, ולמרות טעויות טרגיות פה ושם, היא כמעט בהגדרה כוח של טוב בעולם, מנהיגת העולם החופשי והסדר העולמי הליברלי. שאם יש בה אשמה מוסרית, הרי היא של עמידה מהצד מול רצח המוני, וודאי לא של השתתפות פעילה ומודעת ברצח כזה. בעוד סוריה משתלבת יחסית יפה בסיפור הזה, תימן הרבה פחות, וכולנו נוטים להרחיק מהתודעה עובדות שאינן מתיישבות עם הסיפור שאנו מעדיפים. גם דעת הקהל מעדיפה סיפורים על פשעים של אחרים, ובמדינות דמוקרטיות וקפיטליסטיות, כאמור, דעת הקהל מפחידה יותר מכל ממשלה.

לבסוף, אורוול וודאי היה מצביע על כך שיש כאן דפוס היסטורי. למשל, שרובנו יודעים שמאות אלפים נרצחו ברואנדה ויוגוסלביה לשעבר כשהמערב עמד מהצד, אך מותם של מיליונים בקונגו, עם קשר ישיר לבעלות ברית של המערב כמו רואנדה ולתאגידים בינלאומיים החומדים את משאבי הטבע העשירים של קונגו, נותר עלום. שזוועות שהיו בקמבודיה הקומוניסטית של פול פוט מצלצלות מוכר, אך חיסול כשליש מאוכלוסיית מזרח טימור באותו זמן על ידי אינדונזיה בתמיכה קריטית של המערב הפך להיות עוד מלחמה נשכחת. בקצרה, אורוול היה מצביע על כך שמה שמדווחים עליו רק מעט בהווה נמחק בהמשך גם מהזיכרון ההיסטורי, וכך מזין את האורתודוכסיה השלטת ואת המלחמה הנשכחת הבאה.

מצעד הנשים על וושינגטון והמאבק הפלסטיני

מצעד הנשים האחרון בארה״ב וברחבי העולם הוא נקודת ציון היסטורית מבחינות רבות. בין השאר הוא מהווה לדעתי אבן דרך חשובה במאבק הפלסטיני. כתבתי לאחרונה על האופן בו בשני העשורים האחרונים הפך מאבק זה עבור רשת רחבה של אקטיביסטיות/ים ברחבי העולם חלק בלתי נפרד משורה של מאבקים רחבים יותר: נגד דיכוי של נשים, שחורים וקבוצות מיעוט אתניות; נגד ההרס של קהילות ילידיות ושל הסביבה; נגד מיליטריזם ונגד השליטה של תאגידים ובעלי הון בפוליטיקה. הקשר הזה קיבל ביטוי ברור בכמה מהנאומים המרכזיים במצעד הנשים, במיוחד אלו של אנג׳לה דייויס ולינדה סרסור, שהייתה גם אחת ממארגנות המצעד. אי אפשר להגזים בחשיבות של הקישורים האלו: אותן נשים שהוציאו מיליונים ברחבי העולם למחאה היסטורית ושעוד מיליונים רבים צפו והקשיבו להן בהזדהות ובתמיכה, מחברות באופן טבעי בין המאבקים שבראש סדר היום של השמאל הגלובלי לבין המאבק הפלסטיני.

עמדות פוליטיות הן במידה רבה ענין של זהות. לרוב איננו מזדהים עם מאבק אחד, אלא עם שורה של מאבקים, גם אם לגבי רובם יש לנו רק ידע מוגבל. הנשים שארגנו את מצעד הנשים על וושינגטון מגיעות ממגוון מאבקים חברתיים ומעגלים אקטיביסטיים. המצעד עצמו ביטא קודם כל את הסלידה מטראמפ וכל מה שהוא מייצג, אבל גם את הכוח של הרשת האקטיביסטית שמחברת בין המאבקים השונים ומכוננת מחדש את הזהות של השמאל במערב. המשמעות של הזהות הזו הופכת להיות יותר ויותר לתמוך במאבק על סיום הדיכוי של הפלסטינים בידי ישראל. זו לא פחות ממהפכה תודעתית.

במרבית מדינות המערב, במיוחד בארה״ב, יש לעתים קרובות פער גדול בין עמדות האזרחים לבין המדיניות שמגדירה האליטה הפוליטית. זהו אחד הפרדוכסים של הדמוקרטיה המודרנית, שתיאורטית מקדשת את רצון הרוב ובפועל מקדמת את המדיניות המועדפת על בעלי הכוח, גם אם הם מיעוט קטן. האליטה הפוליטית הזו היא שתמשיך ותעצב את המדיניות כלפי ישראל בטווח הקרוב, כך שהמדיניות עצמה לא תשתנה, וכל הסיכויים שתחת ממשל טראמפ היא רק תחמיר לרעת הפלסטינים. אבל לתנועות חברתיות יש כוח אדיר, כמו שניתן לראות למשל בהישגי התנועה הפמיניסטית בעשורים האחרונים. הן יוצרות שורה של שינויים תודעתיים וארגונים פוליטיים וחברתיים שבסופו של דבר משנים את החברה מיסודה. לדעתי, זהו סוג השינויים שאנו רואים עכשיו במערב באשר למאבק הפלסטיני.

מרואנדה לסוריה: תמיד השאלה הלא נכונה

מכל מקום שומעים את זה: איך המערב לא מתערב במה שקורה בסוריה. איך שוב עומדים מנגד אל מול הזוועה. זו תמיד השאלה הנכונה לשאול. נניח, אם את רוצה להפוך ספר לרב מכר ואחר כך להפוך שגרירת ארה״ב באו״ם. תשאלי על רואנדה, על יוגוסלביה לשעבר, על המקומות האלו שבהם, במשך תקופה ארוכה מידי, המערב עמד מהצד. רק אל תשאלי על הסנקציות האמריקאיות על עיראק שהביאו למותם של חצי מיליון ילדים. אל תשאלי על מזרח טימור, שבה שליש מהאוכלוסיה נרצח בידי אינדונזיה בתמיכה נלהבת של המערב. אל תשאלי בכלל על אינדונזיה, או על גואטמלה, או על אל סלבדור, על כל המקומות שבהם המערב סייע לרצוח מיליונים.

או אם את רוצה להיות עיתונאית מוערכת. תקפידי לשאול, איך המערב לא התערב ברואנדה ובסרביה. תראייני את פול קגאמה, נשיא רואנדה וחבר טוב של ארה״ב וישראל. תשאלי אותו את השאלה הזאת. רק אל תשאלי אותו, למשל, על המעורבות של רואנדה בקונגו, שהיא אחד הגורמים למוות של מיליונים שם. ובטח אל תשאלי מה קשור הפלאפון שלך למינרלים של קונגו ולכל הרצח והאונס הזה שם. בכל זאת, רואנדה היא חברה, וגם התאגיד שמכר לך את הפלאפון. עדיף להתמקד במקומות בו האויבים שלנו הם שרוצחים, איפה שלנו אין אחריות ואין הרבה מה לעשות, לא איפה שהאחריות היא עלינו ואנחנו יכולים לעשות משהו.

ותשאל על סוריה. אבל אל תשאל על תימן. אז שם ילד מת כל עשר דקות ומיליונים בסכנת גוויעה ברעב בגלל המלחמה שמנהלים שם הסעודים, אבל היי, אלה בעלי ברית עם נשק אמריקאי ובריטי, ובצירוף מקרים מוזר, בקושי שמעת על זה בחדשות, אפילו בפייסבוק. אז עזוב. תשאל על מה שאסד והרוסים ואיראן עושים. על זה ספציפית, ולא על מה שהמורדים שהמערב תמך בהם עשו. בכלל, דבר על איך המערב לא מתערב, ותשכח שהוא התערב כל הזמן, החל מעצם הכאוס שהפלישה לעיראק הביאה לאזור, ועד התמיכה במורדים בסוריה שהוא קרא להם מתונים והיו סוג של סניפי אל קאעידה, שממומנים על ידי החברה החדשה הטובה של ישראל, ערב הסעודית.

סבבה, שאל גם איך ישראל לא עושה משהו לעזור לקורבנות בסוריה, איך היא לא לפחות מכניסה פליטים, אפילו מעט. אבל אל תשאל על הקשרים שאתה לא יודע עליהם של ישראל עם ארגון המורדים הקיצוני ג׳בהת אל נוסרה, ואל תשאל על הלחצים של ישראל על המערב לתמוך במורדים, כדי שלא תדע שישראל התערבה בפועל כדי לעזור בכאוס בסוריה. אחרת עוד תרגיש שיש לך אחריות ממשית כלשהו לעניין. אולי אפילו, שאתה יכול לעשות משהו אמיתי, נניח לארגן לחץ ציבורי על ממשלת ישראל לחשוף איך היא תרמה למלחמת האזרחים בסוריה, ועל הדרך לעוד כמה מלחמות אזרחים ורציחות עמים אחרות. או להפסיק את הקשרים שלה עם הגרסה המצליחה של דאע״ש, שאתה מכיר מהתקשורת הישראלית יותר כאחת מהמדינות המתונות שומרות היציבות במזרח התיכון והשותפות במאבק נגד איראן: ערב הסעודית. דברים כאלו יכולים לערער את שלוות נפשך. להפוך אותך שותף פעיל לרצח, במקום מישהו שמתחלחל מול מה שאין לו אחריות עליו ואין לו משהו ממשי לעשות בקשר אליו. עזוב, תתמקד בשאלה הנכונה. איך העולם שוב עומד מנגד.