מחשבות על פרשנויות חדשות לשואה

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

בשנים 1904-1907 מחץ הצבא הגרמני מרד של עמי ההררו והנאמה בנמיביה, במה שנחשב היום רצח העם הראשון במאה העשרים. כשישים משמונים אלף בני ההררו וכעשרת אלפים מבני הנאמה נרצחו, חלקם בהרג ישיר, חלקם באמצעות דחיקה למדבר שם גוועו בחום, ברעב ובצמא, חלקם במוות איטי ממחלות שהתפשטו במחנות ריכוז בהם כלאו אותם הגרמנים. ״הידע שלי על רבים מהעמים באפריקה״, הכריז הגנרל פון טרוטה שניצח על דיכוי המרד, ״שכנע אותי שהכושי לעולם לא יכבד חוזים אלא רק כוח גס.״ ״אני משמיד את השבטים האפריקאיים עם זרמים של דם,״ כתב לאחר מכן, ״רק מתוך טיהור כזה משהו חדש יכול לצמוח.״ במחנות הריכוז בהם נכלאו בני ההררו התעניין חוקר בשם אויגן פישר במרכיבים הגזעיים של ההררו, וביצע בהם את מחקריו הרפואיים הראשונים. לאחר מכן יהפוך פישר אחד מהאידיאולוגים המשפיעים של תורת הגזע, נשיא אוניברסיטת ברלין ומורם של רופאים רבים, ביניהם אחד, יוזף מנגלה. בנמיביה שירת כנציב אימפריאלי היינריך ארנסט גרינג, שיהפוך להיות אביו של הרמן גרינג, מבכירי המשטר הנאצי. בדיכוי מרד ההררו ומרידות דומות פיתח הצבא הגרמני לראשונה את הדוקטרינה של מלחמה טוטלית החותרת לקרב מהיר של השמדה והרס. כמה מהשורשים האידיאולוגיים והפרקטיים של הנאציזם, טוענים היום לא מעט חוקרים, הונחו בטבח ההררו והנאמה בנמיביה.

כבר בספרה ״מקורות הטוטליטריות״ מ 1951, הציעה הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט שבאימפריאליזם האירופאי ניתן למצוא כמה משורשי התנועה הנאצית, אך הקפידה להדגיש את ייחודיות פרויקט ההשמדה הנאצי. האינטלקטואל יליד מרטיניק אמה סזר הרחיק לכת הרבה יותר. ״מה שהבורגנים הנוצרים של המאה העשרים לא יכלו לסלוח להיטלר״, כתב ב 1955, ״לא היה הפשע עצמו, אלא הפשע נגד האדם הלבן… היישום באירופה של פעולות קולוניאליות מהן סבלו עד אז הערבים, הקולים של הודו והכושים של אפריקה״. באיזו מידה אכן ניתן למתוח קו המחבר בין הקולוניאליזם הגרמני או האירופאי לשואה ולנאציזם בכלל היא סוגיה שנויה במחלוקת, ואת ההשוואה שהציע סזר מרבית החוקרים יידחו. אך הצבת השואה בהקשרים מסוג זה מבטאת את אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר במחקר בשני העשורים האחרונים.

היסטוריונים הם ילידי זמנם. מה שהיו פרשנויות של בודדים כמו ארנדט וסזאר להן ניתנה מעט תשומת לב, הפך בשני העשורים האחרונים למחקר רחב היקף ככל שהולכת ומעמיקה ההכרה בכך שאירופה עוצבה על ידי הניסיון הקולוניאלי לא פחות משהקולוניות שלה עוצבו על ידה. ״מרחב המחיה״ שחתר היטלר להשיג במזרח אירופה מפורש כגרסה קיצונית של החתירה של המעצמות האירופאיות למושבות קולוניאליות מעבר לים ושל התפשטות המתיישבים האנגלים בצפון אמריקה תוך השמדת הילידים האמריקאים, שהיטלר עצמו ראה כמודל. כפי שכותב למשל ההיסטוריון טימותי סניידר בספרו האחרון: ״המקור למיתולוגיות הגזעניות היה הקולוניזציה של צפון אמריקה ואפריקה. הכיבוש והניצול של יבשות אלו עיצב את הדמיון הספרותי של דור האירופאים של היטלר. כמו מיליוני ילדים… היטלר שיחק במלחמות אפריקאיות וקרא את הרומנים של קרל מאי על המערב האמריקאי. היטלר אמר שמאי פתח את ׳עיניו לעולם׳.״ יש לציין שכמעט ולא ניתן להפריד את השמדת היהודים מהניסיון להשגת ״מרחב המחיה״ הגרמני במזרח אירופה. ההשמדה השיטתית של היהודים החלה עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. בתחילה נרצחו הגברים כנשאי ״הבולשביזם היהודי״, ובחודשים שלאחר מכן הורחבה ההשמדה גם לנשים ולילדים. ככל שהסתבכה המלחמה בברית המועצות עברו הנאצים מרעיונות הגירוש הקודמים אל ״שמורות״ בהן היהודים נועדו לגווע לאיטם, לפתרונות השמדה שיטתיים יותר ויותר. בסתיו או חורף 1941 הוחלט על הרחבת ההשמדה לכלל יהדות פולין ולאחר מכן לאירופה כולה.

סניידר גם הוא יליד זמנו. הוא מדגיש את המחסור במשאבים וצפיפות האוכלוסין כחלק חשוב באלטרנטיבה ״האקולוגית״ שהציע היטלר ל״משבר הגלובליזציה״ של אותה תקופה, הד-ברור להבנה הגוברת שהרס סביבתי, במיוחד בעקבות ההתחממות הגלובלית, הוא מקור חשוב לקונפליקטים על אדמה, מים ומשאבים אחרים, ולכן למלחמות אזרחים וג׳נוסייד, מרואנדה דרך דרפור ועד לסוריה. סניידר מדגיש גם את ההרס של מדינות במזרח אירופה, תחילה על ידי ברית המועצות ולאחר מכן על ידי גרמניה הנאצית, כתהליך בלעדיו לא ניתן להבין את השואה: בכל מקום שבו בוצע הרס כפול כזה של מוסדות המדינה ונוצר כאוס שלטוני וחוקי, רצח היהודים היה קל וטוטלי יותר כיוון שאיפשר חופש פעולה רב יותר. הוא גם סיפק הזדמנות לאלו בקרב האוכלוסיות הכבושות ששיתפו פעולה לפני כן עם ברית המועצות לנקות עצמם מאשמה על ידי זיהוי היהודים עם הקומוניזם הסובייטי ורציחתם כ״נקמה״ על מה שחולל. גם כאן, ניתן לשמוע את הדי הפלישה לעיראק, הכאוס שנוצר בעקבותיה ותרומתו לעליית כוחות כמו דאע״ש, קישור שסניידר מציע במפורש במקום אחר. כמו היסטוריונים אחרים, סניידר מצביע על העיוותים בתפיסות פופולריות של השואה כ״רצח תעשייתי״: חלק נכבד מהיהודים נרצחו לא במחנות ההשמדה אלא בהוצאות להורג, הרעבה, מחלות ושלל דרכים אחרות. לבסוף, התייחסותו של סניידר לרצח היהודים משקפת את התובנה הגוברת במחקר, במיוחד מאז ספרו פורץ הדרך של כריסטופר בראונינג, שלמרות חשיבותה המרכזית של האנטישמיות היא אינה הסבר מספק להשתתפות הרחבה של ״אנשים רגילים״ ברצח היהודים. בניסוחו של סניידר: ״לא היו גרמנים שמשימתם היחידה הייתה לירות ביהודים; כל מי שציפו ממנו לירות ביהודים, ציפו ממנו גם לירות באחרים, והוא עשה זאת… האנשים שהרגו אנשים, הרגו אנשים״.

פרשנויות חדשות אלו לשואה מכוונות לתובנות רחבות יותר: ראשית, ישנם לעתים קרובות קשרים בין ג׳נוסיידים שונים, כמו גם בינם לבין טיהורים אתניים ופשעים דומים, יהיו אלו מקורות השראה אידיאולוגיים או פרקטיים. בעוד חלק מהחוקרים יצביעו על קשרים לקולוניאליזם האירופי או הגרמני, אחרים יצביעו על הטיהורים האתניים שהתרחשו באירופה בשנות העשרים והשלושים כמקור חשוב לפנטזיות ההנדסה הדמוגרפית של בכירים נאציים מרכזיים, במיוחד היינריך הימלר, שהעריך שעשרות מיליונים מאוכלוסיית מזרח אירופה ייאלצו לגווע כדי לפנות מקום ומשאבים למתיישבים גרמנים. באופן דומה, רצח העם הארמני היה נוכח יותר ממה שהיה נהוג לחשוב בשיח הימין הקיצוני הגרמני כמו גם אצל היטלר. כך למשל הושוו יהודי גרמניה לארמנים, כבעיה של מיעוט זר בעל השפעה כלכלית ופוליטית חסרת פרופורציות אותה יש לפתור באותה נחישות חסרת רחמים כפי שעשו ״הטורקים הצעירים״ במלחמת העולם הראשונה. כפי שכתבה ארנדט בספרה ״אייכמן בירושלים״ על הסיכון שבתופעת הג׳נוסייד, מעבר לקורבנות רצח עם ספציפי: ״כל אקט אנושי ברגע שהופיע ונחרת בהיסטוריה של המין האנושי, נותר כפוטנציאל זמן רב לאחר מכן… חסר התקדים, ברגע שהופיע, עשוי להפוך תקדים לעתיד…״

שנית, בעוד נטיה מקובלת היא לראות בג׳נוסייד זוועה שלא ניתן להבין במונחים רציונליים, רבים מהמניעים המובילים להחלטה לבצע רצח עם בקבוצה מסוימת הם למעשה גירסה קיצונית של שיקולים מוכרים למדי: תפיסות של איום קיומי על העם/ציביליזציה/שלטון; מאבקים על עוצמה פוליטית; מחסור במשאבים וכיוצא בזה. סוגיה שלישית וקשורה, ואולי המטרידה מכל: ההכרה שקל להחריד להביא ״אנשים רגילים״, לא אידיאולוגים פנאטיים ולא בעלי נטיות סדיסטיות, להשתתף ברצח המוני של חפים מפשע. במובן מסוים, זוהי הכרה ישנה. ועם זאת, האמונה שחייבת להיות שטיפת מוח אידיאולוגית, דמוניזציה של הקורבנות ושנאה מיוחדת להם, או נטיה אישית לרוע ואלימות כדי להביא בני אדם להשתתף ברצח כזה, עדיין נפוצה מאוד. במידה רבה, מחקרים עדכניים על השתתפות המונית בג׳נוסייד מערערים תפיסות אלו. לשם המחשה, כשהוטו רצחו את שכניהם בני הטוטסי ברואנדה הם לא ראו בהם לפתע חיידקים, ג׳וקים או גזע נחות, וגם לא שחררו שנאה עתיקה לכאורה ששמרו בתוכם לפני כן. לעתים קרובות יותר הם עשו זאת מתוך אמונה שזו הדרך היחידה לפתור את האיום הקיומי שהיוו הטוטסי; פחד שאם לא ישתפו פעולה יירצחו בעצמם; שיפור המעמד הכלכלי והפוליטי שלהם על ידי השתלטות על אדמה, רכוש ועמדות כוח; או פשוט, כי זה מה שהמדינה ציוותה וכך עשו כל מי שמסביבם.

כך גם אין צורך הכרחי בגזענות או דמוניזציה כדי לעמוד מנגד כשזוועות מסוג זה מתרחשות. לאחרונה התגלה שבעלות הברית במלחמת העולם השניה ידעו מוקדם יותר ממה שהיה נהוג לחשוב על היקף השמדת היהודים, מה שמחמיר עוד יותר את המשמעות המוסרית של המעט שעשו כדי להציל יהודים, במיוחד חוסר מוכנותן לקבל פליטים יהודים. סניידר מזכיר לנו בהקשר זה עובדה חשובה: כשעוסקים בהצלת יהודים ישנה נטיה להתמקד בסוגיות כמו אפשרות הפצצת מחנה ההשמדה אושוויץ ומסילות הרכבת אליו, ומכיוון אחר באותן יחידות ויחידים שהצילו יהודים תוך סיכון עצמי הרואי. אך למעשה, הדרך היעילה והקלה הרבה יותר להציל יהודים היה להעניק להם הגנה מטעם המדינה, אם כפליטים ואם כנתינים. כך למשל הצליח הדיפלומט השבדי ראול ולנברג להציל אלפי יהודים הונגרים על ידי שהעניק להם דרכונים שבדיים. הסיבה שנעשה כל כך מעט מזה אינה דווקא אנטישמיות בקרב בעלות הברית או מדינות נייטרליות, גם אם זו בהחלט הייתה קיימת. סיבות כמו החשש מבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות שעשויים ליצור פליטים חסרי כל מקבוצה אתנית ודתית זרה, שרבים מהם נתפסו כמחזיקים באידיאולוגיה (קומוניסטית) מאיימת, כמו גם הרגישות המועטה הרבה יותר לסבלם של אלו שאינם מהמעגל הקרוב אליו אנו חשים מחויבות מוסרית, שיחקו תפקיד חשוב לא פחות.

גם כאן, ההקבלה לימינו מעוררת מחשבה: גם למדינות ואזרחיות המזדעזעות ממה שמתרחש במקומות כמו סוריה, קל יותר לתמוך בהתערבויות צבאיות והפצצות על כל הסיכונים שבהן, מאשר בדרך הקלה והמסוכנת הרבה פחות של קבלת פליטים לתוך המדינה. הסיבות, כך נראה, דומות למדי: תפיסות איום שהקשר בינן לבין המציאות קטן מאוד, חשש מהבעיות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות שפליטים עשויים ליצור, ואולי מעל הכל: החשש לזהות הלאומית בעקבות כניסת פליטים בהיקפים גדולים. לא רק גזענים, אלא גם הומניסטים וליברלים מוצהרים נוטים לקבל הצדקות מסוג זה. לעתים קרובות, ניתן לראות, האדישות מול זוועות הינה בנאלית כמו הרוע.

איך הציבור הישראלי עבר לשמאל הקיצוני

[התפרסם בפורום לחשיבה אזורית]

לאחרונה נערך סקר משותף של מרכז שטיינמץ למחקרי שלום והמרכז הפלסטיני למדיניות ומחקרי דעת קהל בנושא עמדות ישראלים ופלסטינים לגבי מתווה הסדר הקבע האפשרי. הסקר הציג ״חבילת הסדר״ המבוססת על סבבי המשא ומתן בין ישראלים לפלסטינים בעבר, ועיקרה: הכרה הדדית בין ישראל לפלסטין, מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 67, סיפוח ישראלי של חלק מגושי ההתנחלויות במסגרת חילופי שטחים שווים בגודלן, מערב ירושלים כבירת ישראל ומזרח ירושלים כבירת פלסטין, כשהרובע היהודי והכותל יישארו תחת ריבונות ישראל. לפליטים הפלסטינים תהיה זכות שיבה למדינה הפלסטינית, כמאה-אלף מתוכם יחזרו לישראל במסגרת איחוד משפחות והשאר יפוצו. 48% מהישראלים (41% מהיהודים ו 88% מהערבים אזרחי ישראל) ו-42% מהפלסטינים בשטחים תמכו בהסדר זה.

בסקר הציעו גם ״תמריצים״ לתמיכה בהסדר על מנת לבחון אילו גורמים משפיעים במיוחד על תפיסות שני הצדדים באשר להסדר אפשרי. כך למשל, 40% מהיהודים הישראלים שהתנגדו להסדר היו מוכנים לשנות את דעתם אם יכלול גם פיצוי לפליטים היהודים ממדינות ערב. 34% היו מוכנים לשנות את דעתם אם הפלסטינים יכירו בקשרים ההיסטוריים והדתיים של היהודים לארץ ישראל, ואחוז דומה היה מוכן לשנות את דעתו אם ההסדר יכלול הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ואם יהיה חלק מהסדר שלום כולל עם מדינות ערב. לפחות חלק מתנאים אלו בהחלט סביר שיהיו חלק מהסדר כולל בין ישראל לפלסטינים, כך שלמעשה רוב בציבור היהודי ישראלי, וודאי שבציבור הישראלי כולו, עשוי לתמוך בהסדר כזה. עמדות אלו עקביות גם עם סקרים קודמים שנערכו על עמדות הציבור הישראלי. יש לכך משמעות רבה להבנת התהליך שהתרחש בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים בכל הנוגע לאפשרות סיום הכיבוש הישראלי בשטחים.

רבים אינם זוכרים זאת עוד, אך הסכם אוסלו לא דיבר כלל על הקמת מדינה פלסטינית, שלא לדבר על חזרה ישראלית לגבולות 1967. רבין התנגד במפורש עד יום מותו לרעיונות אלו, ולפי הערכות שונות, הניח שהתוואי הסופי של הסדר בין ישראלים לפלסטינים יכלול אוטונומיה פלסטינית על כ-50-70 אחוזים מהשטחים. אהוד ברק סיים את ועידת קמפ דייויד בקיץ 2000 עם ההצעה הנדיבה הידועה של החזרת כ 90% אחוזים מהשטחים לפלסטינים. רק מתווה קלינטון בדצמבר 2000 והצעות אולמרט ב-2008, התקרבו לקונצנזוס הבינלאומי הקיים מאז 1967 על הסדר בגבולות הקו הירוק עם שינויי גבול מזעריים ומוסכמים. מרבית הישראלים היום, אם כן, עומדים לא רק הרחק משמאל לרבין ולפרס, אלא גם הרחק משמאל לברק בסיום ועידת קמפ דייויד.

העובדה הזו, כמובן, לא ממש מתיישבת עם הנרטיב המקובל על המעבר החד של הציבור הישראלי ימינה בעשורים האחרונים. בנרטיב הזה יש כמובן הרבה מן האמת: הרוב המכריע של הציבור היהודי-בישראל מזהה עצמו עם המרכז והימין, ולא עם השמאל. אי האמון בקרב יהודים ישראלים בפלסטינים הוא גבוה מאוד, וכמחצית מהיהודים הישראלים תומכים בטרנספר של הפלסטינים מישראל. במובנים אלו ואחרים בהחלט ניתן לדבר על מעבר, אולי אפילו חד, של הציבור הישראלי ימינה. עדיין, מבחינת העמדות באשר לתוואי ההסדר, רוב הציבור הישראלי עומד היכן שרק השמאל הקיצוני בישראל עמד לפני כעשרים שנה.

המסקנה החשובה יותר, היא שמעולם לא היינו קרובים יותר לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים. ב 1988 קיבלה ההנהגה הפלסטינית באופן רשמי את הקוצנזוס הבינלאומי על הסדר בגבולות 1967. במהלך המשא ומתן עם ישראל בשנים שחלפו הביעה ההנהגה הפלסטינית את נכונותה לוויתורים מעבר לכך, כגון קבלת סיפוח ישראלי של גושי התנחלויות בהיקף של כשני אחוזים משטח הגדה תמורת חילופי שטחים שווים, סיפוח הרובע היהודי בירושלים והכותל וחזרת מספר סמלי בלבד של פליטים פלסטינים לתחומי ישראל. כפי שמשתקף באותו הסקר, דעת הקהל הפלסטינית בעניין זה היא פחות או יותר תמונת מראה של דעת הקהל הישראלית: בעוד הפלסטינים בשטחים אינם מאמינים במוכנות ישראל להסדר, מרביתם מוכנים לתוואי ההסדר המוצע אם יכלול תמריצים כגון הכרה בקשרים ההיסטוריים והדתיים של הפלסטינים לפלסטין, שיקום הפליטים ממחנות הפליטים בשטחים, תנועה חופשית בין המדינות ואפשרות עבודה בישראל. כפי שמסכמים זאת עורכי הסקר: ״בשני הצדדים, מחוות של הכרה סמלית בקשר ההיסטורי [לפלסטין/ארץ ישראל], בזהות [הלאומית] ובחוויה ההיסטורית הן מהגורמים רבי העוצמה ביותר בהנעה לתמיכה בחבילת ההסדר״.

בניגוד להנחות נושאים ונותנים ישראלים מרבין ופרס דרך ברק ועד אולמרט, הציפיה לוויתורים משמעותיים נוספים של הפלסטינים מעבר למה שמיוצג בהסדר המוצע הייתה מלכתחילה יותר ביטוי של עיוורון למרחב הפשרה הפלסטיני והסתמכות על פער העוצמה ממנו נהנית ישראל כמו גם על הגיבוי האמריקאי, מאשר הערכה ריאלית של המציאות. במובן זה עברה ישראל שינוי רדיקלי בשני העשורים האחרונים: בפעם הראשונה מאז 1967, מרבית הציבור היהודי ישראלי עשוי לקבל את תוואי ההסדר המעוגן בקונצנזוס הבינלאומי ובחוק הבינלאומי, ושעליו עשויים להסכים גם הפלסטינים. הצלחת הדמוניזציה של השמאל והפלסטינים בישראל ומראית העין של הצלחת הימין בביסוס ההתנחלויות בשטחים, כמו גם נטייתו של השמאל לא להכיר בשינויי עומק מסוג זה, אינה משנה עובדה בסיסית וקריטית זו.

ג׳ורג׳ אורוול והמלחמה הנשכחת בתימן

(התפרסם בפורום לחשיבה אזורית)

ג׳ורג׳ אורוול זוכה לעדנה לאחרונה, בעקבות עליית טראמפ והעובדות האלטרנטיביות שממשלו מפיץ. אורוול מזוהה עם החזון הדיסטופי של ממשלים טוטליטריים ששולטים על העובדות ופרשנותן. פחות מוכרת אזהרתו שהאליטה האינטלקטואלית במדינות הדמוקרטיות הקפיטליסטיות מאיימת גם היא על יכולת הציבור לקבל מידע ופרשנות אמינים על המציאות.

בהקדמה ל״חוות החיות״ שכתב ב-1945 ופורסמה רק ב-1972, מספר אורוול על קשייו למצוא הוצאה לספר בבריטניה עקב החשש מפגיעה בברית עם ברה״מ בזמן מלחמת העולם השניה. לאחר מכן הוא פונה לדיון בחופש המחשבה והביטוי בבריטניה. ״הסכנה המרכזית לחופש המחשבה והביטוי בתקופה זו,״ הוא כותב, ״אינה ההתערבות הישירה של משרד המידע או גוף רשמי אחר. אם מוציאים לאור ועורכים דואגים לשמור נושאים מסוימים מחוץ לדפוס, אין זה בגלל שהם חוששים מרדיפה אלא בגלל שהם מפוחדים מדעת הקהל. במדינה זו פחדנות אינטלקטואלית היא האויב הגרוע ביותר איתו כותב או עיתונאי נאלץ להתמודד…״. ״רעיונות לא פופולריים״, ממשיך אורוול, ״עשויים להיות מושתקים, ועובדות לא נוחות להיוותר בחשיכה, ללא הצורך באיסור רשמי… ידיעות חדשותיות… שמבחינת חשיבותן היו מקבלות כותרות גדולות, נשמרות מחוץ לעיתונות הבריטית, לא בגלל שהממשלה התערבה אלא בגלל הסכמה שקטה כללית ש׳לא יהיה זה הולם׳ להזכיר את העובדה הספציפית הזו.״

ככל שזה נוגע לעיתונים היומיים, מסביר אורוול, קל להבין מדוע: ״התקשורת הבריטית היא ריכוזית מאוד, ורובה נמצא בבעלותם של אנשים עשירים להם מניעים רבים להיות לא ישרים לגבי נושאים חשובים מסוימים.״ אבל סוג דומה של צנזורה סמויה פועל גם בספרים וכתבי עת, כמו גם במחזות, סרטים ותוכניות רדיו, היות ו״בכל רגע נתון ישנה אורתודוכסיה, גוף של רעיונות אותם מניחים שכל אדם סביר יקבל ללא שאלה״. כל אחד שמאתגר את האורתודוכסיה השלטת, ״מוצא עצמו מושתק באפקטיביות מפתיעה. דעה שונה כמעט אף פעם אינה מקבלת הזדמנות להישמע…״.

בריתות פוליטיות, החשש מדעת הקהל, ריכוזיות התקשורת והשליטה עליה בידי בעלי הון, תפיסות הגמוניות לגבי המציאות: כולן מובילות בניתוחו של אורוול להסתרת או הצנעת מידע חשוב מעיני הציבור.

אם אורוול היה חי היום, אולי היה מוצא בתימן מקרה מבחן מעניין לניתוח זה. כל 10 דקות ילד מת בתימן מרעב ומחלות הניתנות למניעה, כ-1000 ילדים בשבוע. סיבה מרכזית לכך היא המלחמה שמנהלת קואליציה בהובלת ערב הסעודית בתימן, הכוללת הפצצות ללא הבחנה עם תחמושת האסורה בחוק הבינלאומי על אוכלוסיה אזרחית, כמו גם מצור המונע הגעת מזון ותרופות חיוניות לתימן. אלו החמירו מאוד את המצב ההומניטרי שהיה קטסטרופלי עוד לפני כן בתימן. למרות זאת, מחוץ למקרי טבח מהדהדים ופשיטות אמריקאיות, מה שקורה בתימן מדווח רק מעט יחסית בתקשורת המרכזית האמריקאית והבריטית (ובעקבות זאת גם הישראלית), וודאי לעומת הדיווחים הנרחבים על סוריה. המלחמה בתימן נותרה המלחמה הנשכחת. מדוע?

הנחה מקובלת היא שהתקשורת פשוט מדווחת על מה שמעניין את הציבור או סנצסציוני במיוחד. אורוול, סביר להניח, היה חשדן יותר. הוא היה מצביע על כך שמה שמעניין ומעורר את הציבור מעוצב במידה רבה על ידי התקשורת, והיא עצמה משמשת לרוב צינור להעברת עמדותיהן של אליטות פוליטיות. הוא וודאי היה רואה קשר בין היקף הדיווחים לבין העובדה שבסוריה מבצעי הזוועות הם אויבי המערב, בעוד שבתימן אלו בעלי בריתו, והיה מציע שגם לעובדה שארה״ב הייתה יכולה לעצור את האסון בתימן בכל רגע, על ידי הפסקת תדלוק מטוסי הקואליציה ואספקת הנשק והמודיעין, ולכן נושאת באחריות ישירה לו (כפי שבתימן יודעים), יש קשר הדוק לכך.

סביר שהיה מזכיר את הרווחים האדירים שמכירות הנשק לערב הסעודית מניבות לארה״ב ולבריטניה, את הריכוזיות והמסחריות של כלי התקשורת המרכזיים, כמו גם את נטייתם לשמור על יחסים קרובים עם בכירי הממשל ולהישען ללא ביקורת על מידע המועבר מהם, וכך לאפשר להם לעצב את סדר היום החדשותי. וודאי היה מציין גם את הלוביסטים הרבים בהם ערב הסעודית משקיעה, ואת השפעת הכסף הסעודי על שאלות כמו מי נכנס לדו״חות האו״ם על פגיעה בזכויות ילדים או מה מדווח בתקשורת הערבית והמערבית. כל אלו, היה אורוול מציע, פועלים למסגר את המלחמה כעוד חלק מהמאבק בציר הטרור האיראני או מלחמות הסונים בשיעים, ולהסיט את תשומת הלב מהמחיר שמשלמים ילדי תימן.

הניתוח של אורוול מכוון אותנו לניתוח מוסדי של התקשורת במדינות דמוקרטיות קפיטליסטיות, לא לקונספירציה. במדינות דמוקרטיות מנהיגים פוליטיים, בעלי הון ובעלי אינטרס אחרים לרוב אינם מדריכים עיתונאים מה לכתוב ומה לצנזר. הצנזורה ברובה נשענת על שכנוע עצמי כן בעמדות שמייצרת האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית. אורוול וודאי היה מדגיש, בהקשר זה, את האורתודוכסיה הרעיונית השלטת שארה״ב, במיוחד תחת המפלגה הדמוקרטית ומנהיגים כמו אובמה, ולמרות טעויות טרגיות פה ושם, היא כמעט בהגדרה כוח של טוב בעולם, מנהיגת העולם החופשי והסדר העולמי הליברלי. שאם יש בה אשמה מוסרית, הרי היא של עמידה מהצד מול רצח המוני, וודאי לא של השתתפות פעילה ומודעת ברצח כזה. בעוד סוריה משתלבת יחסית יפה בסיפור הזה, תימן הרבה פחות, וכולנו נוטים להרחיק מהתודעה עובדות שאינן מתיישבות עם הסיפור שאנו מעדיפים. גם דעת הקהל מעדיפה סיפורים על פשעים של אחרים, ובמדינות דמוקרטיות וקפיטליסטיות, כאמור, דעת הקהל מפחידה יותר מכל ממשלה.

לבסוף, אורוול וודאי היה מצביע על כך שיש כאן דפוס היסטורי. למשל, שרובנו יודעים שמאות אלפים נרצחו ברואנדה ויוגוסלביה לשעבר כשהמערב עמד מהצד, אך מותם של מיליונים בקונגו, עם קשר ישיר לבעלות ברית של המערב כמו רואנדה ולתאגידים בינלאומיים החומדים את משאבי הטבע העשירים של קונגו, נותר עלום. שזוועות שהיו בקמבודיה הקומוניסטית של פול פוט מצלצלות מוכר, אך חיסול כשליש מאוכלוסיית מזרח טימור באותו זמן על ידי אינדונזיה בתמיכה קריטית של המערב הפך להיות עוד מלחמה נשכחת. בקצרה, אורוול היה מצביע על כך שמה שמדווחים עליו רק מעט בהווה נמחק בהמשך גם מהזיכרון ההיסטורי, וכך מזין את האורתודוכסיה השלטת ואת המלחמה הנשכחת הבאה.

מצעד הנשים על וושינגטון והמאבק הפלסטיני

מצעד הנשים האחרון בארה״ב וברחבי העולם הוא נקודת ציון היסטורית מבחינות רבות. בין השאר הוא מהווה לדעתי אבן דרך חשובה במאבק הפלסטיני. כתבתי לאחרונה על האופן בו בשני העשורים האחרונים הפך מאבק זה עבור רשת רחבה של אקטיביסטיות/ים ברחבי העולם חלק בלתי נפרד משורה של מאבקים רחבים יותר: נגד דיכוי של נשים, שחורים וקבוצות מיעוט אתניות; נגד ההרס של קהילות ילידיות ושל הסביבה; נגד מיליטריזם ונגד השליטה של תאגידים ובעלי הון בפוליטיקה. הקשר הזה קיבל ביטוי ברור בכמה מהנאומים המרכזיים במצעד הנשים, במיוחד אלו של אנג׳לה דייויס ולינדה סרסור, שהייתה גם אחת ממארגנות המצעד. אי אפשר להגזים בחשיבות של הקישורים האלו: אותן נשים שהוציאו מיליונים ברחבי העולם למחאה היסטורית ושעוד מיליונים רבים צפו והקשיבו להן בהזדהות ובתמיכה, מחברות באופן טבעי בין המאבקים שבראש סדר היום של השמאל הגלובלי לבין המאבק הפלסטיני.

עמדות פוליטיות הן במידה רבה ענין של זהות. לרוב איננו מזדהים עם מאבק אחד, אלא עם שורה של מאבקים, גם אם לגבי רובם יש לנו רק ידע מוגבל. הנשים שארגנו את מצעד הנשים על וושינגטון מגיעות ממגוון מאבקים חברתיים ומעגלים אקטיביסטיים. המצעד עצמו ביטא קודם כל את הסלידה מטראמפ וכל מה שהוא מייצג, אבל גם את הכוח של הרשת האקטיביסטית שמחברת בין המאבקים השונים ומכוננת מחדש את הזהות של השמאל במערב. המשמעות של הזהות הזו הופכת להיות יותר ויותר לתמוך במאבק על סיום הדיכוי של הפלסטינים בידי ישראל. זו לא פחות ממהפכה תודעתית.

במרבית מדינות המערב, במיוחד בארה״ב, יש לעתים קרובות פער גדול בין עמדות האזרחים לבין המדיניות שמגדירה האליטה הפוליטית. זהו אחד הפרדוכסים של הדמוקרטיה המודרנית, שתיאורטית מקדשת את רצון הרוב ובפועל מקדמת את המדיניות המועדפת על בעלי הכוח, גם אם הם מיעוט קטן. האליטה הפוליטית הזו היא שתמשיך ותעצב את המדיניות כלפי ישראל בטווח הקרוב, כך שהמדיניות עצמה לא תשתנה, וכל הסיכויים שתחת ממשל טראמפ היא רק תחמיר לרעת הפלסטינים. אבל לתנועות חברתיות יש כוח אדיר, כמו שניתן לראות למשל בהישגי התנועה הפמיניסטית בעשורים האחרונים. הן יוצרות שורה של שינויים תודעתיים וארגונים פוליטיים וחברתיים שבסופו של דבר משנים את החברה מיסודה. לדעתי, זהו סוג השינויים שאנו רואים עכשיו במערב באשר למאבק הפלסטיני.

מרואנדה לסוריה: תמיד השאלה הלא נכונה

מכל מקום שומעים את זה: איך המערב לא מתערב במה שקורה בסוריה. איך שוב עומדים מנגד אל מול הזוועה. זו תמיד השאלה הנכונה לשאול. נניח, אם את רוצה להפוך ספר לרב מכר ואחר כך להפוך שגרירת ארה״ב באו״ם. תשאלי על רואנדה, על יוגוסלביה לשעבר, על המקומות האלו שבהם, במשך תקופה ארוכה מידי, המערב עמד מהצד. רק אל תשאלי על הסנקציות האמריקאיות על עיראק שהביאו למותם של חצי מיליון ילדים. אל תשאלי על מזרח טימור, שבה שליש מהאוכלוסיה נרצח בידי אינדונזיה בתמיכה נלהבת של המערב. אל תשאלי בכלל על אינדונזיה, או על גואטמלה, או על אל סלבדור, על כל המקומות שבהם המערב סייע לרצוח מיליונים.

או אם את רוצה להיות עיתונאית מוערכת. תקפידי לשאול, איך המערב לא התערב ברואנדה ובסרביה. תראייני את פול קגאמה, נשיא רואנדה וחבר טוב של ארה״ב וישראל. תשאלי אותו את השאלה הזאת. רק אל תשאלי אותו, למשל, על המעורבות של רואנדה בקונגו, שהיא אחד הגורמים למוות של מיליונים שם. ובטח אל תשאלי מה קשור הפלאפון שלך למינרלים של קונגו ולכל הרצח והאונס הזה שם. בכל זאת, רואנדה היא חברה, וגם התאגיד שמכר לך את הפלאפון. עדיף להתמקד במקומות בו האויבים שלנו הם שרוצחים, איפה שלנו אין אחריות ואין הרבה מה לעשות, לא איפה שהאחריות היא עלינו ואנחנו יכולים לעשות משהו.

ותשאל על סוריה. אבל אל תשאל על תימן. אז שם ילד מת כל עשר דקות ומיליונים בסכנת גוויעה ברעב בגלל המלחמה שמנהלים שם הסעודים, אבל היי, אלה בעלי ברית עם נשק אמריקאי ובריטי, ובצירוף מקרים מוזר, בקושי שמעת על זה בחדשות, אפילו בפייסבוק. אז עזוב. תשאל על מה שאסד והרוסים ואיראן עושים. על זה ספציפית, ולא על מה שהמורדים שהמערב תמך בהם עשו. בכלל, דבר על איך המערב לא מתערב, ותשכח שהוא התערב כל הזמן, החל מעצם הכאוס שהפלישה לעיראק הביאה לאזור, ועד התמיכה במורדים בסוריה שהוא קרא להם מתונים והיו סוג של סניפי אל קאעידה, שממומנים על ידי החברה החדשה הטובה של ישראל, ערב הסעודית.

סבבה, שאל גם איך ישראל לא עושה משהו לעזור לקורבנות בסוריה, איך היא לא לפחות מכניסה פליטים, אפילו מעט. אבל אל תשאל על הקשרים שאתה לא יודע עליהם של ישראל עם ארגון המורדים הקיצוני ג׳בהת אל נוסרה, ואל תשאל על הלחצים של ישראל על המערב לתמוך במורדים, כדי שלא תדע שישראל התערבה בפועל כדי לעזור בכאוס בסוריה. אחרת עוד תרגיש שיש לך אחריות ממשית כלשהו לעניין. אולי אפילו, שאתה יכול לעשות משהו אמיתי, נניח לארגן לחץ ציבורי על ממשלת ישראל לחשוף איך היא תרמה למלחמת האזרחים בסוריה, ועל הדרך לעוד כמה מלחמות אזרחים ורציחות עמים אחרות. או להפסיק את הקשרים שלה עם הגרסה המצליחה של דאע״ש, שאתה מכיר מהתקשורת הישראלית יותר כאחת מהמדינות המתונות שומרות היציבות במזרח התיכון והשותפות במאבק נגד איראן: ערב הסעודית. דברים כאלו יכולים לערער את שלוות נפשך. להפוך אותך שותף פעיל לרצח, במקום מישהו שמתחלחל מול מה שאין לו אחריות עליו ואין לו משהו ממשי לעשות בקשר אליו. עזוב, תתמקד בשאלה הנכונה. איך העולם שוב עומד מנגד.

כמה מילים על פמיניזם

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב על פמיניזם, ומהסס. תמיד אני מרגיש שאף פעם לא אוכל באמת לדעת, בחוויה, בגוף, מה זה להילחם על בסיס יומיומי בדיכוי ואלימות שחודרים לרוב ההיבטים של החיים, ולכן אף פעם לא אוכל באמת להבין את המאבק הפמיניסטי ולומר עליו יותר מאשר קלישאות. ולא פחות מזה, יודע שהפטריארכיה היא בתוכי, שארצה או לא ארצה, נולדתי לתוכה כגבר ויש הרבה דרכים שבהן אני משתתף בדיכוי הזה, בלי אפילו לדעת שזה מה שאני עושה. לפעמים גם עם לדעת, מתוך קושי להפסיק עם אופנים מסוימים של מחשבה על נשים, שיחה על נשים, שאני כבר יודע שהם חלק מהדיכוי הזה. בקיצור, שכל דבר שאומר, נשים כבר אמרו ויאמרו הרבה יותר טוב, הרבה יותר אישי ומנקודת מוצא הרבה יותר שלמה.

ובכל זאת, גם כגבר וגם כמישהו שמתעניין וכותב על פוליטיקה ותנועות חברתיות, קשה שלא להגיד כמה מילים על התנועה הזאת, שההישגים שלה מעוררי השתאות והיא המאבק הכי מרשים בסביבה. כמובן, אלימות ודיכוי נגד נשים ממשיכים כל הזמן, כמו שאפשר לראות גם כל יום בישראל. ועדיין, אנחנו בעולם אחר מזה שהיינו בו לפני שניים או שלושה עשורים, מבחינת המודעות, ההתנגדות המאורגנת לאלימות הזאת, הנוכחות שלה בשיח הציבורי, נורמות ההתנהגות שלאט לאט, לאט מידי אבל עדיין, משתרשות. ולא פחות מרשימה הגלובליות של התנועה הזאת. נשים מוסלמיות עוסקות במאבק בפטריארכיה בעולם המוסלמי על בסיס האסלאם, נשים הודיות במאבקים ברצח ואונס נשים בהודו, נשים סיניות נכלאות בגלל מאבקים כאלו בסין, וכל המאבקים האלו רק הולכים ומתרחבים וחודרים עמוק יותר ככל שעובר הזמן. זוהי אולי הדוגמא המרשימה ביותר לאופן שבו שינויים חברתיים אמיתיים מתרחשים לא דרך הפוליטיקה הממסדית, אלא דרך תנועות חברתיות, דרך המאבק הארוך והמתסכל של אינספור נשים, שלעתים קרובות סובלות מחירים קשים, אבל בסופו של דבר משנות מהיסוד את המקום שאנחנו חיים בו.

בשירות הצבאי שלי הייתי בגדוד 50 של הנח״ל. היינו בני גרעינים, רובנו שמאלנים טובים, עם כוונות טובות. שירתנו בעזה והרגשנו רע בכל פעם שעמדנו במחסום. הבנו שגם כשאנחנו לא עושים שום דבר, אנחנו עדיין חלק מהדיכוי של פלסטינים. אחרי זה היינו הולכים לאימונים ומסתערים שוב ושוב על גבעות שקראו להן ״דנה״ ו״שירי״, בלי לחשוב לרגע שיש בזה בעיה. זה היה כל כך בלתי נראה עבורנו. אני לא יודע אם עדיין נותנים בצה״ל שמות של נשים לגבעות עליהן חיילים מסתערים. אני די משוכנע שאם עדיין, זה ייפסק בקרוב. זה חלק מרכזי מהעניין בעיני: נשים, החוויות שלהן והצורות המגוונות של הדיכוי והאלימות כלפיהן, הופכות יותר ויותר לנראות, וככל שעובר הזמן, יותר גברים שרוצים לכבד את עצמם, ושנשים יכבדו אותם, מנסים להיות פחות חלק מהפטריארכיה.

כל זה אולי ברור וידוע, אבל עדיין, בעיניי, מעוררת השתאות פריצת הדרך הזאת. איך להסביר אותה, איך היא בדיוק קרתה, כשרק עד לא מזמן, המובן מאליו היה שלנשים לא צריכה להיות זכות הצבעה ושהן באופן בסיסי רכושו של הגבר. מסוג הדברים האלו שכל כך הרבה נכתב ונאמר עליהם, כי לאף אחד/ת אין באמת מושג מה קרה שם בדיוק. וגם אולי לא מיותר להדגיש, בתוך המתקפה הנוכחית על ההישגים האלו שאנחנו רואים בישראל ובמקומות אחרים בעולם כמו ארהֿ״ב, שהמהפכה הזאת עמוקה ורחבה מידי מכדי שאפשר יהיה לעצור אותה.

אני תוהה גם מה יכול היה להיות שונה בשביל גברים, בשבילי, לגדול בתוך חברה שבה גבריות הייתה נמדדת פחות במוכנות שלך להיות אלים כשצריך, ביכולת שלך לא לבטא יותר מידי רגשות, בהצלחה שלך עם נשים וכל זה; חברה שבה הדימויים שיש לך על מין הם לא פורנוגרפיים ושיופי נשי בשבילך הוא פחות חד-מימדי; שבה יש לך, כגבר, יותר אפשרויות מה ואיך להיות. אז כן, לנסות לאתגר את המקומות האלו הוא גם חלק מלהיות בעל-ברית של נשים במאבק הזה. אבל יש מימדים של דיכוי ואלימות כלפי עצמך שיותר קשה אפילו לראות, שלא לדבר על לשנות, מאשר השתתפות שלך בדיכוי ואלימות כלפי אחרות/ים. שלפחות אם עברת גיל מסוים, אתה יודע שבשבילך זה כבר פחות או יותר אבוד. ואולי זה גם חלק מהמהפכה הפמיניסטית, לא החלק הכי חשוב, אבל גם חשוב, להפוך לנראה בשביל גברים את מה שהם איבדו, ומאבדים, בתוך הפטריארכיה.

על הדרת נשים והדרת ערבים

לפני שבועיים הייתה פה מחאה גדולה נגד הדרת נשים במרחב הציבורי. הרבה מהטיעונים שהועלו נגד המדירים ותומכיהם היו לדעתי לא מוצלחים במיוחד. השימוש הרווח במושגים כמו ליברליזם, סובלנות ופלורליזם והגבולות שלהם לא ממש התאים. המושגים האלו מקבלים פרשנות מחדש כל הזמן, אבל לפחות מסורתית, ליברליזם וסובלנות עיקרם בהגנה על פרטים וקבוצות מול המדינה, שלא הייתה העניין כאן כי רוב המוחים לא ניסו להשתמש במדינה לכפות משהו. פלורליזם הוא עמדה שרואה ערך בשוני וריבוי של זהויות ותרבויות, מה שלא היה רלבנטי לאירוע בכיכר רבין כי הדיון לא היה לגבי עצם הקיום של קבוצות שההשקפה שלהן על מקומן של נשים היא שונה, אלא על הדרת הנשים עצמה. גם הטיעון שחזר על עצמו מצד תומכי המחאה, שליברליזם ופלורליזם אינם מגנים על אלו שאינם ליברלים ופלורליסטים הוא די מופרך. ערכים מסוג זה נבחנים במוכנות להגן על הזכות להביע עמדות שאנחנו מתעבים, וזה כולל להביע אותם בתחום הציבורי, ובאמצעות אירועים ולא רק מילים. לשם המחשה, בית המשפט העליון בארה״ב אישר ב1977 מצעד של ניאו-נאצים בעיירה שחלקה הניכר יהודים, כולל ניצולי שואה, על בסיס אותו עיקרון.

אבל מופרך באותה מידה לטעון, כמו שטענו מתנגדי המחאה, שאלו שנגד אותן עמדות אינן יכולות ויכולים להביע את התיעוב שלהן כלפיהן, שזה מה שלמעשה הייתה המחאה. או לטעון שיש משהו לא פלורליסטי או ליברלי בלנסות לקדם עתיד שבו העמדות האלו ייעלמו, כי הן ייראו מתועבות להרבה יותר אנשים, כולל הרבה יותר נשים וגברים דתיים שיעשו את המהפכה הזאת מבפנים. זה הגיוני כמו לטעון שיש משהו לא ליברלי ופלורליסטי בלנסות לקדם עולם שממנו הגזענות נעלמת.

בקיצור, העניין היה פוליטיקה, המאבק על דמותה של החברה שלנו, והערכים שעמדו במרכז לא היו ליברליזם ופלורליזם אלא הפסקת הדיכוי של נשים, שביטוי אחד שלו היה להציג אירוע של אחדות שבו לנשים אין מקום על הבמה. כל מי שעיניו בראשו גם יכול היה לראות שסטטיסטית, כרגיל, לנשים הרבה יותר ברור מגברים למה צריך למחות על אירוע כזה. שזה לא רק האירוע עצמו, אלא ביטוי אחד מיני רבים של תרבות שהיא הרסנית כלפי נשים – לא רק בקרב החברה הדתית, אלא בחברה הישראלית כולה. כהכללה, לגברים לוקח הרבה זמן ומחשבה להבין את מה שעבור רוב הנשים הוא מובן מאליו. לא עניין של כוונה רעה, בדרך כלל. ככלל, לקורבנות התמונה יותר ברורה. אותו סיפור עם שחורים ולבנים, אשכנזים ומזרחים.

עכשיו דמיינו תרחיש שבו משה קצב נשאר הנשיא, נחשב סמל לאומי, ומת. ואת הלוויה שלו מחרימות כמה מנהיגות פוליטיות, שלא קונות את הסיפור שהתרומה שלו לחברה, או איזה שינוי שהוא אולי עבר ואולי לא בגיל מתקדם, הופך אותו לסמל פמיניסטי כשהוא מת. קחו עשרים שנה אחורה, זה לא תרחיש מופרך. והתגובות לא מזמן למקרה גנדי מלמדות שאפילו לא עשרים שנה. בחברה טובה יותר, כולנו היינו מחרימים את הלוויה הדמיונית הזאת של קצב. זה לא היה עניין של גברים ונשים, אלא עניין אנושי. בחברה שלנו, כמו ברוב החברות, סביר להניח שהיו הרבה שבאים ללוות אותו בדרכו האחרונה, רובם גברים. שוב, לא עניין של כוונה רעה דווקא. ככלל, לקורבנות התמונה יותר ברורה.

לשמעון פרס היה הרבה דם ודיכוי על הידיים, של ערבים ושל אחרים. הציבור היהודי-ישראלי ברובו יודע וזוכר רק מעט מזה. חלק מהציבור הערבי יודע וזוכר יותר, חלק פחות. באופן טבעי, המנהיגים הפוליטיים של הציבור הזה יודעים וזוכרים יותר. גם הם, לא כולם. חלק לא מסכימים, מטעמים פוליטיים או אנושיים לגיטימיים. חלק מהם הם רודנים שתלויים יותר בגב של הישראלי והאמריקאי מאשר בציבור שלהם, כמו אבו מאזן. להשתמש בו כקונטרה לאיימן עודה, כמו שכל כך הרבה עשו, אומר הרבה יותר לטובת עודה מאשר לטובת אבו-מאזן. השימוש באבו-מאזן גם חושף אולי יותר מכל דבר אחר את המורשת של פרס: הלגיטימציה של כיבוש ודיכוי דרך שיחות שלום ותמיכה בינלאומית, כמו גם של השמאל בבית. יותר מתוחכם ויותר מוצלח ממה שהימין אי פעם ידע לעשות. גם פה, עניין הלוויה הוא רק ביטוי של מאבק פוליטי על דמותה של החברה שלנו. בחברה טובה יותר, כולנו היינו מחרימים את הלוויה של פרס. בחברה שלנו, כמעט ורק הקורבנות. לא מכוונה רעה דווקא.

מפורטו-אלגרה לסיאטל ופרגוסון – על השורשים של Black Lives Matter והמאבק הפלסטיני

The Movement for Black Lives פרסמה לאחרונה מצע שעורר הדים רבים. מלבד הקריאה להפסיק לרצוח, לדכא ולנחשל שחורים בארה"ב, התנועה התייחסה למה שישראל עושה לפלסטינים כרצח עם, כחלק מהביקורת הרחבה יותר שלה על מדיניות החוץ האמריקאית. היא גם קראה לממשל עצמי של קהילות מקומיות, במיוחד דרך תקציב השתתפותי (participatory budgeting) דרכו הקהילות עצמן יקבעו את האופן בו יחולקו המשאבים. יש קשר הדוק בין חלקים אלו של המצע, ובין התפתחות המאבק הפלסטיני בשנים האחרונות.

כדי להבין את הקשר הזה צריך לחזור אחורה לתחילת שנות ה-90, לעיר בת מיליון וחצי תושבים בברזיל. אחרי שנים של מדיניות ניאו-ליברלית שפחות או יותר נכפתה על ידי ארה"ב בעידוד אליטות מקומיות, מפלגת הפועלים הברזילאית שעלתה לשלטון בפורטו-אלגרה החלה בניסוי של דמוקרטיה משתתפת, בו תושבי העיר עצמם הם שקבעו את חלוקת התקציב דרך רשת של מועצות שכונתיות ואזוריות. התקציב ההשתתפותי בפורטו-אלגרה הביא להפניית משאבים לצרכים שהעסיקו את מרבית התושבים של העיר, ובמיוחד השכונות העניות יותר, כמו נגישות למים, בניית מרפאות ובתי חולים, ניקוז ביוב וכו'. הניסוי בפורטו-אלגרה הצית את דמיונם של יותר ויותר פעילים חברתיים ברחבי העולם, כהוכחה למה שאפשר להשיג כשנותנים לאזרחים עצמם לקבל את ההחלטות.

באותו זמן, מאבקי עמים ילידיים, במיוחד בדרום הגלובלי, החלו לצבור תאוצה. במיוחד המאבק של הזפטיסטה – ילידים אינדיאניים במקסיקו שנאבקו נגד הפקעת אדמתם – הפך להיות סמל למאבק שמאגד בתוכו הכרה בדיכוי ההיסטורי והעכשווי של עמים ילידיים ומאבק נגד הגרסה הניאו-ליברלית של הגלובליזציה, יחד עם הצורך בממשל עצמי של קהילות והגדרת סדר יום חברתי-כלכלי-פוליטי אלטרנטיבי. כמו מאבקים של קבוצות מדוכאות אחרות – נשים הן דוגמא מובהקת – המאבקים הללו חלחלו בהדרגה למוסדות ממשלתיים ובינלאומיים, כמו גם למחקר האקדמי. אחד הביטויים לזה היה ביקורת על ההגדרה הרשמית של רצח עם בחוק הבינלאומי, והתפתחות הגדרות אלטרנטיביות ורחבות יותר למושג זה, על מנת שיכלול גם מה שנעשה לעמים ילידיים תחת הקולוניאליזם האירופי. לעתים קרובות התהליך של חיסול עמים אלו היה תהליך ארוך של הרג, נישול, גירושים וחיסול תרבותי ופוליטי, ללא מדיניות שלטונית מכוונת מראש של השמדה פיזית, כפי שלרוב מפורשת ההגדרה הרשמית של רצח עם. כך למשל, ב-1997 הכירה ועדה רשמית של ממשלת אוסטרליה בלקיחת הילדים ממשפחות אבוריג'יניות כג'נוסייד. ההתייחסות של אקטיביסטיות שחורות למה שנעשה לקהילות שלהן כרצח עם היא דוגמא נוספת לדרישה זו להרחיב את משמעות המושג כך שיכלול, בשורה התחתונה, גם מה שהמערב עשה ועושה, ולא רק מה שאויבי המערב עשו ועושים.

במאבקים של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 נגד המדיניות הניאו-ליברלית הגלובלית של ארה"ב ושלוחותיה (סיאטל וכאלה), התגבש הפורום החברתי העולמי (World Social Forum) שהפך להיות תנועה המאגדת תנועות חברתיות מגוונות ברחבי העולם, להן משותפת ההכרה בהרס שהביאה הגלובליזציה בגרסתה התאגידית, הנתמכת בכוח הצבאי של ארה"ב, על אינספור קהילות ברחבי העולם. המפגשים הראשונים של הפורום התקיימו בפורטו-אלגרה, כביטוי להשראה של הניסוי בדמוקרטיה רדיקלית בעיר. שנת 2003 הייתה שנת שיא לתנועה החברתית הגלובלית הזאת – היא הייתה חלק חשוב בהוצאת 10 מיליון בני אדם למחאה נגד הפלישה לעיראק עוד לפני שהחלה – אירוע חסר תקדים. בניו-יורק טיימס כתבו אז: "ייתכן שישנן עדיין שתי מעצמות-על בעולם: ארה"ב ודעת הקהל העולמית".

משלב מוקדם המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי תפס מקום חשוב בתנועה הגלובלית הזאת. ראשית, הפלסטינים הם דוגמא מובהקת לעם ילידי שהדיכוי והנישול שלו לא נפסקו מעולם. שנית, התמיכה של ארה"ב (ואירופה) בישראל למרות הדיכוי היומיומי הזה, הינו ביטוי מובהק לצביעות המערבית בכל הנוגע לזכויות אדם – הן רלבנטיות רק כשמדובר באויבים. שלישית, הקשרים הצבאיים-כלכליים בין ארה"ב לישראל נתפסים כביטוי מובהק לאופן בו המאבק נגד המדיניות הכלכלית-חברתית שמעשירה את המעטים על חשבון הרבים, והמאבק נגד אימפריאליזם ותוקפנות צבאית, הם אותו מאבק. תנועת החרם על ישראל צמחה על הרקע הזה, והתמיכה הגוברת בה היא חלק מהתחזקות התנועה הגלובלית הזאת. כך גם התמיכה הגוברת ב- The Movement for Black. כמובן, לכל אחת מתנועות אלו יש שורשים שהולכים הרבה יותר אחורה, אבל ההצלחה והבולטות שלהן בשנים האחרונות הן במידה רבה בגלל התשתית שהונחה במאבקים חברתיים גלובליים בשני העשורים האחרונים. זה גם הרקע לסולידריות בין התנועות האלו – המפגשים ביניהן לימדו אותן להבחין בקשרים בין המאבקים – למשל שהמשטרות האמריקאיות מאומנות על ידי אנשי ביטחון ישראליים ומדכאות מחאות באמצעים המיוצרים על ידי ישראל ושבהם נעשה שימוש נגד פלסטינים.

הרקע הזה מאפשר, אני חושב, נקודת מבט מעמיקה יותר על תנועת החרם על ישראל מזו שבדרך כלל מוצעת. שאלת הנזק הכלכלי שהתנועה הזו עושה או לא עושה לישראל היא בסופו של דבר שולית. ההצלחה של התנועה הזו היא בניהול מאבק אזרחי שפעילים בכל רחבי העולם יכולים להזדהות איתו ולתמוך בו בדרכם, מאוהדי כדורגל בסקוטלנד ועד לחוקרים מובילים של רצח עם. במובן הזה אי אפשר להפריז בחשיבותה של התנועה הזו. היא אולי ההצלחה הגדולה ביותר של המאבק הפלסטיני מאז האינתיפאדה הראשונה, והיא מבטאת אמת גדולה יותר, שקשה לראות אותה מבעד לשליטת הימין בישראל: שמעולם לא היינו קרובים יותר לסיום הכיבוש.

זה לא אומר שזה יקרה בקרוב. יחסי הכוחות נגדם מנוהלים כל המאבקים הנ"ל הם אותם יחסי כוחות שמבטיחים שייקח עוד זמן רב עד שהצלחת המאבק הפלסטיני בדעת הקהל העולמית תיתרגם ללחץ משמעותי על ישראל. המפתח הוא כרגיל ארה"ב, ובניגוד לשינויים בדעת הקהל האמריקאית, אין סימן שהאליטה האמריקאית, שהיא בסופו של דבר קובעת, נסוגה מתמיכתה בישראל. זו גם, לדעתי, נקודת העיוורון של חלקים נרחבים בתנועת החרם, במיוחד של המנהיגים שלה: הם מאמינים שלחץ בינלאומי גובר יביא בסופו של דבר לא רק לסיום הכיבוש, אלא להחזרת הפליטים הפלסטינים ולשוויון בין יהודים וערבים במדינת ישראל, או ליתר דיוק למדינה אחת דמוקרטית מהירדן לים. בלי קשר לשאלת הצדק בתביעות האלו, אין מציאות שבה התסריט הזה קורה בעתיד הנראה לעין, וסביר להניח שאי ההכרה בזה הוא חלק ממה שמעכב את המאבק הפלסטיני האזרחי לזכות בחלקים נוספים מדעת הקהל העולמית.

 

על ספרו של בן-דרור ימיני "תעשיית השקרים"

ביקורת שלי על ספרו של בן-דרור ימיני: "תעשיית השקרים", התפרסמה בכתב העת "פוליטיקה", ואני מביא אותה כאן. היא ארוכה, אבל נוגעת בכמה היבטים מרכזיים של הסכסוך, ולכן אני מקווה שתמצאו ערך בקריאתה.

בן-דרור ימיני הוא פובליציסט בכיר בידיעות אחרונות. מאמריו נקראים על ידי רבים בישראל, והוא נחשב אחד הלוחמים הבולטים ביותר במה שהוא עצמו מכנה "תעשיית השקרים" המופצים נגד ישראל בעולם. ספרו החדש, תעשיית השקרים, אמנם אינו ספר עיוני גרידא, אך הוא מגובה במקורות רבים ומהווה הזדמנות חשובה לבחון את טיעוניו של מעצב דעת קהל חשוב בישראל באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ימיני עוסק בכמה נושאים מרכזיים בשיח על הסכסוך, שאופן העיסוק בהם בעולם מביא לדעתו לידי ביטוי את תעשיית השקרים: הנכבה הפלסטינית; ההתמקדות הייחודית בסכסוך הישראלי-ערבי, ביחס לסכסוכים אחרים בעולם; הדיון על מה שישראל עושה בפועל לפלסטינים; והאשמת ישראל בהמשך הסכסוך, כמו גם באחריות לנפיצותו הכללית של המזרח התיכון. לגבי כל הנושאים הללו מבקש ימיני להראות שהיחס לישראל הוא קיצוני בביקורתיותו ואינו עומד בשום פרופורציה להתייחסות לסכסוכים אחרים בעולם: "כאשר מצמידים שוב ושוב מילה טעונה כמו 'אפרטהייד' לתופעות רגילות של אפליה, כאשר גופי האו"ם למיניהם מגנים את ישראל יותר מאשר כל מדינה אחרת בעולם, כאשר אמנסטי וגופים אחרים עוסקים בישראל יותר מאשר בכל מדינה אחרת – התוצאה היא עיוות טוטלי" (עמ' 23–24). יותר מכך, ימיני מבקש להראות שחלק גדול מהשיח סביב מעשי ישראל מבוסס על שקרים. שקרים אלו מופצים על ידי הפלסטינים ותומכיהם, כמו ארגון ה-BDS; על ידי אקדמאים כמו אילן פפה, ג'ון מירשהיימר ואחרים, במיוחד אלו המשתייכים לאסכולה ה"פוסט-קולוניאלית" והחברים באגודה ללימודי המזרח התיכון בארצות הברית MESA (עמ' 13–16; 26–27); ועל ידי אמצעי תקשורת כמו עיתון הארץ בישראל (במיוחד מאמריו של גדעון לוי, שעליהם נסמכים גם אמצעי תקשורת זרים), האינדפנדנט בבריטניה ואחרים (עמ' 15; 28–29).

התוצאה היא מעין תשלובת אקדמית-תקשורתית רחבה, שאין לה מטה מרכזי אך משותפת לה האובססיה לישראל, והיא שמנהלת תעשייה של שקרים ההופכת את ישראל למפלצת שכל עיסוקה הוא דיכוי הפלסטינים: "תעשיית השקרים יצרה את אחת ההונאות הגדולות ביותר של העשורים האחרונים […] לא תועמלנים מקצועיים יצרו את ההונאה ולא אנשי יחסי ציבור. אנשי אקדמיה ותקשורת, ופעילים למען זכויות אדם, יצרו את ההונאה" (עמ' 19). הם עושים זאת בנפרד וביחד, חלקם מתוך כוונות טובות אך בורות לגבי העובדות, וחלקם מתוך כוונות טובות פחות, כפי שנראה להלן. התוצאה אינה רק דמוניזציה של ישראל והישראלים ותמיכה בתנועת החרם העכשווית עליה, אלא גם פגיעה בסיכויי השלום, שכן "מחנה החרם, באופן עקבי ושיטתי, הופך את ישראל למפלצת. עם מפלצת לא עושים שלום, כך שתעשיית השקרים הפכה לאחד המכשולים הגדולים ביותר לשלום. כשתעשיית השקרים תיפגע, כשישראל תהפוך למדינה נורמלית, עם הישגים וטעויות, הסיכוי להשיג שלום יהיה הרבה יותר גדול" (שם).

כיצד יש להסביר תעשיית שקרים זו? ימיני מתנגד לדעתם של פרשנים אחרים, כמו פיטר ביינרט, הטוענים שההתמקדות בישראל נובעת מהציפיות הגבוהות יותר ממדינה דמוקרטית, ומעלה את השאלה המתבקשת: "האם זה מפני שהיא יהודית?" (עמ' 25). האנטישמיות, במילים אחרות, אורבת בגלוי ובסמוי מאחורי תעשיית השקרים. זו אפשרות שרבים מעלים, כידוע. ימיני מגדיר אנטישמיות בהקשר הדיון שלו כ"הפצת שקרים נגד יהודים, לצורך הפיכתם למקור הרוע" (עמ' 266). אלא שהספר שלו דן בשקרים לכאורה נגד ישראל, לא נגד יהודים ככאלה. אבל כמובן, מאחורי הביקורת נגד ישראל, לדעת ימיני, מסתתרת לעתים קרובות האנטישמיות, שגם אם אינה מוצהרת במפורש אנו למדים עליה מתוך המפלצתיות של השקרים המופצים על ישראל. יש כאן מעין מעגל סגור, שבו האנטישמיות מוגדרת על ידי השקרים והשקרים מוכיחים את האנטישמיות. הבה נבחן אפוא כמה מהמרכזיים שבשקרים אלו.

מרכז הדיון של ימיני הוא הנכבה הפלסטינית. ישראל מואשמת בטיהור אתני של הפלסטינים ב-1947–1948, ומבחינת ימיני זהו ה"מגה-שקר הגדול, שהופך את הציונות לתנועה שאשמה בביצוע פשע נגד האנושות של טיהור אתני" (עמ' 16). ימיני אינו טוען שלא הייתה נכבה, כלומר טרגדיה שאירעה לפלסטינים ובה רובם נאלצו לעזוב את מקום מולדתם – חלקם גורשו ומאחרים נמנעה החזרה לביתם; אלא הוא טוען שהשקר הגדול הוא ההקשר שבו מציבים את הנכבה. הוא מפרט את המקרים הרבים של "חילופי אוכלוסין" (המינוח שלו), כלומר הגירושים ההדדיים של קבוצות אתניות ממקומות מושבן שהתרחשו בתקופה שלפני 1947–1948 בעולם על מנת ליצור מדינות לאום הומוגניות וכך למנוע סכסוכים פנימיים עתידיים. כדוגמאות משמשים לו הגירושים של יוונים וטורקים בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה; הגירושים של הינדים מפקיסטן החדשה ושל מוסלמים מהודו בזמן חלוקתה של הודו ב-1947; גירושם של מיליוני גרמנים ממזרח אירופה; הגירוש של מוסלמים מבולגריה ועוד מקרים רבים דומים (עמ' 33–41). ימיני מציין בצדק שגירושים אלו היו עקובים מדם, וגבו מיליוני קורבנות.

מפרספקטיבה זו הנכבה הפלסטינית אינה אלא מקרה אחד נוסף של "חילופי אוכלוסין" – ערביי ארץ ישראל ברחו או גורשו מהשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל, בעוד יהודי ארצות ערב ברחו או גורשו ממדינות ערב. למעשה, זהו אולי המקרה הפחות עקוב מדם מכל המקרים של גירושים אתניים, בתקופה שבה גירושים מסוג זה היו "הלך הרוח הגלובלי" (עמ' 51) ושבה "הנורמה הבינלאומית הפכה את הטרנספר לעניין מקובל" (עמ' 66). זוהי נקודת מפתח מבחינת ימיני. לדעתו, "המחצית הראשונה של המאה הקודמת מאופיינת בלגיטימציה לרעיון ההומוגניזציה האתנית" (עמ' 46) – דיפלומטים, משפטנים ואנשי רוח תמכו ברעיון זה, וחילופי אוכלוסין היו דרך מרכזית להבטיח הומוגניזציה זו. בהקשר היהודי-ערבי נתמך רעיון זה על ידי רבים בבריטניה, כפי שבא לידי ביטוי בוועדת פיל ב-1937, שהציעה לבצע טרנספר של הערבים משטח המדינה היהודית המיועדת. למעשה, אפילו בתנועה הלאומית הערבית הייתה תמיכה בחילופי אוכלוסין בין השטח שעתיד להיות "קנטון" יהודי והשטח שעתיד להיות ערבי, על מנת ליצור מסגרות אתניות הומוגניות (עמ' 47–51). התמונה המצטיירת מהתיאור של ימיני היא ש"הקהילה הבינלאומית תמכה בטרנספר. בית הדין לצדק נתן הצדקות לטרנספר. כמעט כל מנהיגי מדינות ערב אימצו, במידה כזו או אחרת, את רעיון הטרנספר. הטרנספר הפך לפתרון שבוצע בפועל באירופה […] על הרקע הזה, ההפתעה היחידה מצויה בעובדה שדווקא בתנועה הציונית, התמיכה בטרנספר הייתה המצומצמת ביותר" (עמ' 53).

יותר מכך, במקרה זה גם היו הגירושים תוצאה של מלחמה שהאשמה בה מוטלת על הערבים עצמם, כיוון שסירבו לתכנית החלוקה שזכתה להסכמה בין-לאומית, ופתחו במלחמה נגד ישראל: "הערבים בכלל, וההנהגה הפלסטינית, היו יכולים לנהוג בצורה אחרת. יותר מכל גורם אחר, האחריות לנכבה מוטלת עליהם" (עמ' 63). ימיני מבקש להתמודד גם עם הטענה שהבדל מרכזי בין  הפליטים היהודים לפליטים הפלסטינים הוא שהיהודים הגיעו למולדת משלהם, ואילו לפלסטינים לא הייתה ולא נוצרה מאז מדינה משלהם. הוא קובע שטענה זו היא "מופרכת", ראשית מכיוון שהפלסטינים היו חלק מהסביבה הערבית, והיו שותפים לערביי האזור "באותה דת, באותה תרבות, באותם מנהגים ובאותם מאכלים" (עמ' 136). למעשה, הוא מזכיר, זהות לאומית פלסטינית היא תוצר מאוחר. רק לאחר הגירוש, מסתבר, הפליטים "הפכו ל'פלסטינים'" (עמ' 143). שנית, משום שרבים מהפליטים עברו למעשה לחלק אחר ממולדתם – הגדה המערבית ועזה (עמ' 136). אלא ש"הם והעולם הערבי כלל לא חשבו שיש צורך בהקמת ישות נפרדת" (עמ' 136). כלומר, לפחות בשנים 1948–1967 אי-הקמת מדינה פלסטינית ודאי לא הייתה אשמת ישראל, ולפי ימיני, הפלסטינים עצמם גם לא התעניינו בכך. לבסוף, בניגוד לכל המקרים האחרים של פליטוּת, טוען ימיני, הפליטות הפלסטינית נמשכת עשרות שנים, זוכה לסוכנות פליטים מיוחדת, להתייחסות בין-לאומית נמשכת ולהכרה ב"זכות השיבה" של הפליטים – כל זאת היות שמדינות ערב, במקום לשלב את הפליטים הפלסטינים כאזרחים בתוכן כמו שקרה בכל המקרים האחרים, בחרו להשתמש בהם ככלי בסכסוך (עמ' 92–96). אם כן, הנכבה התקיימה, אך השקר הגדול הוא שהיא הייתה פשע מיוחד שישראל אשמה בו; שיש לישראל אחריות על הפליטים הפלסטינים; ושלפליטים יש זכות שיבה.

הדיון של ימיני היה יכול לפתוח שאלות חשובות ומעניינות. ימיני שואל למשל, כהקדמה לדיון כולו: "האם ישראל ביצעה 'פשע' כלשהו, או שמא מדובר בחילופי אוכלוסייה, שכמותם היו בעוד מקומות רבים באותן שנים?" (עמ' 16). הקורא עשוי לשאול: מדוע השאלה אם התבצע פשע תלויה במידה שבה מתבצע המעשה גם במקומות אחרים? אפשר לטעון שגירוש הפלסטינים (הן גירוש אקטיבי והן מניעת חזרתם של הפליטים) לא היה פשע, אך לא ברור כיצד העובדה שגירושים אתניים אחרים ונוראים יותר התרחשו באותו זמן נוגעת לשאלה. האם, למשל, העבדות הייתה פחות פשע משום שהתרחשה במקומות רבים? האם דיכוי נשים הוא פחות פשע משום שהוא מתרחש במקומות רבים? האם, במילים אחרות, מעשה אינו עוול אם רבים מבצעים אותו, או אם הוא מקבל לגיטימציה בין-לאומית? נדמה שההיגיון הזה יכול להכשיר כל פשע, אם הוא מתרחש במספיק מקומות. אלא שמבחינת ימיני אין כאן מקום לדיון: העובדה שגירושים אתניים קרו במקומות רבים הופכת את השיח על הנכבה על כל רבדיו לחלק נוסף בתעשיית השקרים. אין זה עניין של דעות שונות, מוסריות, היסטוריות ופוליטיות, אלא עניין של אמת ושקר.

אפשר גם להטיל ספק בטענתו של ימיני שגירושים אתניים היו הנורמה הבין-לאומית באותו זמן. "רוח תקופה" מסוג זה היא מסוג הדברים שקשה להגדיר ולהעריך. ימיני סבור שהבאת דוגמאות של מקרים שקרו, של תמיכה פוליטית מצד מעצמות וגופים בין-לאומיים ושל התבטאויות של אישים בולטים יכולה לבסס את טענתו על לגיטימציה בין-לאומית לטרנספרים של אוכלוסיות אתניות באותה תקופה. אלא שביסוסים מסוג זה הם חרב פיפיות. כך למשל, ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם קובעת כי "לכל אדם הזכות לעזוב כל מדינה, כולל מדינתו שלו, ולחזור למדינתו". הדיפלומט הבריטי הבכיר הלורד קורזון כתב על הגירושים ההדדיים של יוונים וטורקים שהם "פתרון מרושע ורע מאין כמוהו שעליו ישלם העולם מחיר כבד במשך מאה השנים הבאות" (מצוטט אצל Nairmark, 2001: 55). חנה ארנדט כתבה על גירושם של הפלסטינים כי "ליברלים בכל הארצות נחרדו מן האכזריות והזלזול המתנשא בשיקולים אנושיים מצד ממשלה שנציגיה, שנה אחת בלבד קודם לכן, שטחו את עניינם בהתבסס אך ורק על שיקולים הומניטריים" (ארנדט, 2011: 291–292). דוגמאות כאלו ואחרות עשויות ללמד על כך שב-1947–1948 התודעה הדומיננטית הייתה דווקא שגירוש בני אדם ממולדתם נוגד את העקרונות המוצהרים של הקהילה הבין-לאומית, בוודאי כשמדובר על גירושה של אוכלוסייה ילידית בידי קבוצה שברובה הגיעה זה לא כבר לאותו מקום. ניסיונן של ממשלות ישראל להסתיר את העובדה שחלק מהפלסטינים גורשו, ולא רק ברחו "בהוראת מנהיגיהם", עשוי לחזק טענה זו. אלא שימיני אינו מכיר באפשרות הזו כלל, ולכן אינו מציג ביסוס סביר יותר לטענותיו.

מעבר לכך, ההנחה של ימיני היא שאפשר לדבר על חילופי אוכלוסין בין מדינות ערב לבין הפלסטינים. הקורא עשוי לתהות: האם המצרים והעיראקים זהים לפלסטינים? האם כל הערבים הם אותם ערבים, ולכן לפלסטינים יש אחריות קולקטיבית על גירוש היהודים ממדינות ערב האחרות? שהרי אחרת, כיצד אפשר לדבר על "חילופי אוכלוסין"? כפי שראינו, ימיני מבקש לטעון שהיות שלא הייתה ישות לאומית פלסטינית מובחנת, ולא היו הבדלים תרבותיים של ממש בין הפלסטינים לערביי הסביבה, הרי שתהייה זו אינה במקומה. אלא שמיד בעמודים שלאחר מכן מפרט ימיני את יחס הדיכוי והאפליה שזכו לו הפלסטינים בכל ארצות ערב, שלו קורא ימיני "אפרטהייד ערבי" (פרק 11). הקורא תמה: מילא ההתעלמות מכך שלכל המאוחר במרד של 1936 אפשר כבר "לדבר בביטחון על לאומיות פלסטינית נפרדת" שאינה עוד מנת חלקה של אליטה קטנה בלבד (Gelvin, 2014: 113); אך האם לא הבחין ימיני בצורך להסביר את הסתירה בין טענתו שלא היה הבדל של ממש בין הפלסטינים לערבים האחרים במדינות ערב – ולכן לא הייתה צריכה להיות בעיה של השתלבות בתוכם – לבין הדיכוי שביצעו נגדם אותם ערבים, שאותו הוא מפרט בחיות כה רבה? שמא הטענה שהפלסטינים לא זכו למולדת משלהם אינה מופרכת אחרי הכול? שמא היא לפחות חלק מההסבר לכך שבעיית הפליטים הפלסטינים נמשכת זמן כה רב? ולבסוף, שמא לישראל יש אחריות על כך לא רק בגלל מעשיה ב-1947–1948, אלא גם בשל מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית מאז 1967?

דומה לכך הדיון של ימיני בתכנית החלוקה: הסירוב של הערבים לתכנית מטיל את האחריות על הנכבה עליהם. נניח בצד את השאלה אם תכנית החלוקה הייתה הוגנת כלפי הפלסטינים ואם לא היה היגיון מסוים מבחינת הערבים בדחייתה; העניין הוא הבחירה בהתנגדות אלימה לתכנית. אלא שעולה השאלה האם הפלסטינים, כקולקטיב, בחרו בהתנגדות אלימה נגד תכנית החלוקה? העובדה היא שמיעוט קטן מהם – כ-4,000 איש – אכן בחרו בכך. מנהיגים פלסטינים כמו חאג' אמין אל חוסייני – בהחלט. אבל הרוב המכריע של הפלסטינים לא (ראו למשל נבו, 1985). ימיני אינו מזכיר עובדה זו. הוא אינו מעלה את השאלה אם מוצדק גירוש (כאמור, גם במובן של מניעת חזרה) של 700–750 אלף בני אדם בגלל מעשים של מיעוט קטן. יוצא שהדיון שלו אינו מתמודד עם השאלות הקשות יותר והטיעונים המטרידים יותר של מבקרי המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים.

אופי זה של הדיון חוזר לאורך הספר כולו. האם העניין הייחודי בסכסוך הישראלי-פלסטיני בחלקים גדולים מהקהילה הבין-לאומית הוא ביטוי לאובססיה אנטישמית נגד ישראל? ייתכן, אך יש אפשרויות נוספות. האם לא ייתכן, למשל, שישראל הפכה עבור רבים במערב – אם בצדק ואם לא – לסמל של אי-צדק שנתמך פוליטית, אידיאולוגית וכלכלית על ידי ממשלותיהם שלהם ובשמם, כמו שדרום אפריקה הייתה עד לא מזמן? וזאת גם אם – שוב כמו במקרה של דרום-אפריקה – דברים גרועים הרבה יותר נעשים על ידי מדינות אחרות בעולם? זוהי רק אפשרות, אבל היא אינה מועלית כלל על ידי ימיני, אפילו לא על מנת להפריכה. בכלל, ימיני בוחר לעתים קרובות להילחם ב"אנשי קש". הוא מקדיש עמודים לא מעטים להפרכת הטענה שישראל מבצעת ג'נוסייד בפלסטינים (במיוחד פרק 9), אם כי ספק אם רבים טוענים זאת בשיח הביקורתי הרציני על ישראל, ולא מעטים מאלו שאמנם טוענים זאת מסתמכים על כך שיש הגדרות רבות לג'נוסייד – חלקן, כמו זו של רפאל למקין שטבע את המושג, מגדירות ג'נוסייד לאו דווקא כניסיון להשמדה פיזית של הקבוצה, אלא כפגיעה חמורה בתרבותה וביכולת הישרדותה הפוליטית (ראו למשל Rashed and Short, 2012).

דומה לכך הדיון של ימיני בהשפעת הכיבוש על חיי הפלסטינים. ימיני אינו נרתע – ויש להודות שדרוש לכך אומץ לא מועט – מלשחזר את תיאוריית "הכיבוש הנאור": "תחת שלטון ישראל זכו הפלסטינים לזינוק אדיר ומדהים, וכנראה חסר תקדים, בכל פרמטר אנושי" (עמ' 156). ימיני מפרט את השיפור שחל תחת שלטון ישראל בעזה ובגדה המערבית ברמת החיים, בתוחלת החיים, בתמותת תינוקות, בחינוך, בתשתיות וכיו"ב, שיפור שעולה במידה משמעותית על שיפור חיי תושבי המדינות הערביות השכנות (עמ' 157–167). אכן בפרמטרים אלו חל שיפור בחיי הפלסטינים מאז 1967, וייתכן בהחלט שהוא עולה על השיפור בחיי הערבים במדינות השכנות באותה תקופה. נניח לצורך הדיון שהשיפור הוא בזכות ישראל, ולא, למשל, בזכות מאמצי הפלסטינים עצמם, כמו גם בזכות המאמצים של אונר"א. נוסיף ונתעלם ממחקרים של בני סמכא כמו שרה רוי, הקובעים שישראל ניהלה מדיניות של de-development בעזה (Roy, 1995); כמו גם מעדויות כמו של שלמה גזית, מבכירי הממשל הצבאי בשטחים, שקבע שהפיתוח כלכלי בשטחים היה כפוף לאינטרסים של ישראל ולצורך לוודא שתעשיות פלסטיניות לא יתחרו בתעשיות ישראליות (גזית, 1985). לבסוף, נתעלם אפילו מהצורך לתהות מה היו יכולים להשיג הפלסטינים ללא הכיבוש הישראלי, נניח אם הייתה להם האפשרות לפיתוח כלכלי בשטח C, שלפי הבנק העולמי היה מצמיח את הכלכלה הפלסטינית בכשליש (The World Bank, 2015). גם אם נשכח את כל אלו ונניח שימיני צודק בכל הנתונים שהוא מביא, עדיין תישאר השאלה: האם הפרמטרים הנ"ל מסכמים את הפרמטרים האנושיים האפשריים? מה לגבי פרמטרים כמו כבוד האדם, למשל? הזכות להגדרה עצמית? הזכות שלא לחיות תחת רודנות צבאית? חופש התנועה? ובכלל, מה שידוע לעתים בתור המושג המופשט משהו: חירות? האם אלו אינם "פרמטרים אנושיים"? האם אין להכניס אותם לשקלול של השפעת הכיבוש הישראלי על הפלסטינים?

יש גם בעיות ספציפיות יותר בדיון של ימיני. כך, למשל, הוא טוען ש"מלכתחילה נועדה כל פלשתינה המנדטורית לשמש 'בית לאומי לעם היהודי'" (עמ' 41). והרי ניסוחה המכוון של הצהרת בלפור, שהפכה גם לבסיס המנדט מחבר הלאומים, היה "בית לאומי יהודי בפלשתינה", ולא "פלשתינה כבית לאומי". למעשה, ימיני עצמו מביא ניסוח זה מוועידת סן-רמו שבה הסכימו הבריטים והצרפתים על "הקמה של הבית הלאומי לעם היהודי בפלשתינה" (עמ' 224). הדבר אינו מפריע לו לקבוע בעמוד שלאחר מכן ש"החוק הבינלאומי, אם כן, העניק לעם היהודי זכות לבית לאומי בכל שטחי פלשתינה, שכללו גם את עבר הירדן המזרחי" (עמ' 225). ייתכן שימיני אינו מודע להבדל המכריע בין ניסוחים אלו. בדומה לכך, ימיני קובל על העובדה שיש ארגון ייחודי לפליטים הפלסטינים כביטוי למוסר הכפול הבין-לאומי ביחס לפליטים (עמ' 92), מבלי לציין שסיבה מרכזית לכך היא שה-UNHCR, נציבות האו"ם שמטפלת בפליטים בעולם, הוקמה בסוף 1950, בעוד אונר"א, המטפלת בפליטים הפלסטינים, הוקמה כבר ב-1949. הוא גם אינו מציין שסיבה מרכזית להקמה המהירה של אונר"א היא שבעיית הפליטים הפלסטינים הוכרה כבעיה שהאחריות לה היא במידה מכריעה של הקהילה הבין-לאומית, בגלל תמיכתה בתכנית החלוקה (ראו למשל המפל, 2007). דוגמה אחרת היא קביעתו של ימיני שההערכה המחמירה ביותר לגבי מספר הפלסטינים שנהרגו במלחמת לבנון הראשונה היא לכל היותר 20 אלף (עמ' 110-111), אלא שהנתונים הרשמיים של ממשלת לבנון קובעים שמדובר ב-25–30 אלף פלסטינים, לא כולל עוד כעשרת אלפים לבנונים שנהרגו (ראו למשל Said et al., 2007, 271). אלו רק דוגמאות המלמדות על חוסר הזהירות של ימיני בנתונים שהוא מביא ובקביעות הכוללניות שהוא מבסס עליהם.

ימיני אינו היסטוריון, ואולי יש לסלוח לו על מעידות מסוג זה. אך מטריד יותר שאף שימיני אינו היסטוריון הוא נוקט עמדה חד-משמעית בוויכוחים הקיימים עדיין בין היסטוריונים, מבלי שיציע ביסוס כלשהו מלבד הסתמכות על היסטוריונים מצדו האחד של המתרס – לעתים קרובות דווקא הצד שנמצא במיעוט. כך, למשל, הוא קובע שהתמיכה בטרנספר בתנועה הציונית הייתה מצומצמת (עמ' 53), אף על פי שהתיעוד של ממדי התמיכה בטרנספר בתנועה הציונית, שהציגו במיוחד בני מוריס ונור מסאלחה (Masalha, 1992; Morris, 2004), מטיל ספק רציני בקביעה זו. בדומה לכך יוצא ימיני נגד היסטוריונים שטוענים ש"לא היו הוראות פינוי מטעם המנהיגות הערבית" (עמ' 61), תוך שהוא מסתמך על מוריס ואחרים. אלא שמוריס, כמו גם יואב גלבר, קבעו שהיו קריאות מעטות כאלו, שהן נגעו בעיקר לפינוי נשים וילדים ושהייתה להן משמעות מעטה בלבד לנוכח שלל הגורמים שיצרו את בעיית הפליטים הפלסטינית. כך למשל קובע גלבר כי "לטענה הישראלית המאשימה את ההנהגה הערבית בעידוד הבריחה אין ביסוס בחומר התיעודי" (גלבר, 2004: 185). מוריס מצא במחקר המאוחר יותר שלו כי בכל זאת היו קריאות מסוג זה, אך מסקנתו נותרה ש"מעל הכול […] בעיית הפליטים נגרמה על ידי התקפות של הכוחות היהודים על כפרים ועיירות ערביים ועל ידי פחד התושבים מהתקפות כאלו" (Morris, 2007: 38). לגבי ההסכמות החשאיות עם עבדאללה מלך ירדן על חלוקת ארץ ישראל קובע ימיני ש"מדובר בדמיון אקדמי מפותח" (עמ' 77) – הצהרה נועזת משהו לגבי ויכוח שעדיין נמשך ושבו מעורבים היסטוריונים מהבכירים בעולם בכל הנוגע לסכסוך.

ברבים מדיונים אלו ימיני מסתמך במפורש או במשתמע על פרסומיו של ההיסטוריון אפרים קארש, ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון בקינגס קולג' בלונדון, שלגרסתו של ימיני "אמינותם המחקרית לא הופרכה" (עמ' 71). אלא שקארש לא רק שנמצא בעמדת מיעוט במרבית הדיונים שבהם הוא עוסק, אלא גם לעתים קרובות, כפי שכתב דניאל פוליסר, ממייסדי מרכז שלם (שאין לחשוד בו בשמאלנות יתרה), "כאשר קארש מציג פרשנות משלו, במטרה לדון את ההנהגה הציונית לכף זכות, ההסבר שלו למניעיה הוא כה דחוק, עד שהוא כמעט ממוטט את טיעוניו שלו" (פוליסר, 2006: 264–265). עוד קודם לכן כתב אבי שליים, היסטוריון מאוקספורד ומבכירי "ההיסטוריונים החדשים", כי "אם קארש רוצה להילקח ברצינות כהיסטוריון עליו להפסיק לעוות את עבודתם של יריביו; והוא חייב להציג ראיות משכנעות הרבה יותר" (Shlaim, 1996: 55).

קארש הוא דוגמה מרכזית, אך רק דוגמה. למעשה כמעט בכל נושא שבו הוא עוסק בוחר ימיני להסתמך על אישים וגופים שסדר היום הפוליטי שלהם מובהק למדי וששיטות הניתוח שלהם שנויות במחלוקת, בלשון המעטה. הוא קובע לגבי החלטה 194, בהסתמך על משפטנים ישראלים ופרו-ישראלים, כי "ברור שלפי הדין הבינלאומי היא אינה מבססת 'זכות שיבה'" (עמ' 87), כאילו אין ארגונים בין-לאומיים מכובדים כמו אמנסטי אינטרנשיונל,[1] כמו גם משפטנים בכירים, שחולקים על כך. אחרי הכול, כפי שכתב אליה זורייק, "על כל רות לפידות, אייל בנבנישתי, רות גביזון, ורבים אחרים בצד הישראלי […] שלא מוצאים בסיס בחוק הבין-לאומי לזכות השיבה, נמצא  את תומס מליסון, ג'ון קוויגלי, סוזן אקרם ומשפטנים פלסטינים צעירים אחרים הטוענים להפך" (Zureik, 2007: 138–139).

בדיונו במבצע "עופרת יצוקה" קובע ימיני שכל ארגוני זכויות האדם שקבעו שמרבית ההרוגים היו אזרחים סילפו את האמת. הוא מסתמך בכך על מחקריהם של יונתן דחוח-הלוי ושל טל פבל, שהתבססו על ניתוח אתרי חמאס ועל פילוח לפי גיל ומין (יותר גברים צעירים מאשר נשים וילדים נהרגו ב"עופרת יצוקה", עמ' 203–205; וראו פבל, 2009; דחוח-הלוי, 2009). ימיני מתעלם מהאפשרות שלחמאס היה אינטרס "לספח" אליו הרוגים לאחר מותם על מנת להוכיח את עמידתו בראש ההתנגדות; וגם מהעובדה שבעימותים מסוג זה נהרגים לרוב יותר גברים מאשר נשים, אם מפני שהם חשודים יותר בעיני הצבא התוקף ואם משום שהם נמצאים יותר ברחוב מאשר נשים, במיוחד בעזה. ההתעלמות מהאפשרויות הללו, ומסדר היום הפוליטי של החוקרים שעליהם הוא מסתמך, מאפשרת לו לטעון שארגוני זכויות האדם הם למעשה חלק מתעשיית השקרים. ראוי היה לפחות שישקול את התייחסותם של ארגוני זכויות האדם למחקרים אלו, למשל את דבריה של שרית מיכאלי, דוברת "בצלם" באותה תקופה, על מחקרו של טל פבל:

ההסתמכות על האינטרנט והבלוגוספירה כמקור מידע יחיד מביאה לתוצאות מביכות. כך, לדוגמא,  איימן אל קסקס, שעל פי הרשימה שפרסם פבל נהרג ביומו הראשון של המבצע, משום שכך דווח בטעות באתרי אינטרנט, חי ובריא ומתגורר בשכונת זייתון. הוא ישמח לשוחח עם עיתונאים. איסמעיל חמדאן, "השהיד הלוחם" לפי רשימתו של פבל, הוא למעשה ילד בן תשע שנהרג עם שתי אחיותיו, ושעותק תעודת הלידה שלו שמור במשרדי בצלם בירושלים. אחמד סבייח, תלמיד שאיתרע מזלו להיות בעל אותו השם של לוחם חמאס, הופך אצל פבל למחבל משום שחבריו העלו את תמונתו וטקסט המתאר את אדיקותו הדתית לפורום אינטרנטי המזוהה עם חמאס (מיכאלי, 2009).

 

תמוה לא פחות הוא דיונו של ימיני בתהליך השלום עם הפלסטינים בשנים האחרונות. נסתפק רק בדוגמה אחת: בדיונו במסמכי המשא ומתן בין אולמרט לאבו מאזן שהודלפו לאל-ג'זירה ולגארדיאן, ימיני קובע שסאאב עריקאת צדק כשקבע ש"מה שנקרא 'המסמכים הפלסטינים' אינו חושף הסכם רשמי אחד או מסמך שמציעים ויתורים" (עמ' 246). ימיני ממשיך וטוען שאבו מאזן דחה את הצעתו של אולמרט – זאת למרות הכחשותיו של אולמרט עצמו בעיתונות ובשיחה טלפונית אישית עם ימיני עצמו (עמ' 248). הקורא נאלץ להטיל ספק בכך שימיני כלל קרא את המסמכים המודלפים, ולו רק את החשובים שבהם. שהרי מהמסמכים עולה בבירור, ראשית, שאבו מאזן השיב בשורה של שאלות להצעתו הסופית של אולמרט, כלומר ביקש להמשיך את המשא ומתן, ואולמרט הוא זה שלא השיב, ככל הנראה משום שהיה עסוק בבחירות שהיו בפתח; שנית, שהפלסטינים הסכימו לוותר על השכונות היהודיות במזרח ירושלים, על הרובע הארמני ועל הכותל; ושלישית, שאבו מאזן, בשיחה פנימית של צוות המשא ומתן הפלסטיני, הצהיר שרק מספר מוגבל של פליטים יחזור לישראל מפני שאחרת ישראל תיהרס (Swisher, 2011; את ההצהרה האחרונה של אבו-מאזן ימיני מזכיר. איזה מספר אבו-מאזן הציע פרקטית אנו יודעים מפרסומים אחרים – ככל הנראה כ-150 אלף פליטים שיחזרו לישראל, וראו למשל אריאלי, 2009; אלדר, 2010). תהא אשר תהא דעתנו בשאלה אם הפלסטינים הלכו רחוק מספיק לקראת ישראל במשא ומתן, ברור שמדובר בוויתורים משמעותיים. אלא שמה שקובע מבחינת ימיני הוא הצהרותיו של עריקאת, שהיה נושא ונותן מרכזי בשיחות אלו ונאלץ להגיב לביקורת החריפה עליו בקרב הפלסטינים – בדיוק בגלל הוויתורים מרחיקי הלכת, מבחינתם, שנחשפו במסמכים שהודלפו.

אולי יותר מהספר כולו, הפתיחה הקצרה של סוף הדבר מאלפת במיוחד. "שקלתי לצרף פרק", כותב ימיני, "על תולדות הקונפליקט, על ראשית הציונות ועל ההגירה היהודית לארץ ישראל. בימים ההם לא היתה ישות בשם 'פלשתינה' […] חשבתי לכתוב על מארק טוויין, שתר את הארץ בשנת 1865 וכתב על מה שראו עיניו: 'ארץ שממה […] מרחב דומם ואבל'" (עמ' 329). ימיני ממשיך ומביא עדויות לדלילות האוכלוסין ולמצבה העגום של ארץ ישראל באותה תקופה. מי שעוקב אחר טורו של ימיני יודע שזהו נושא שהוא עסק בו רבות בשנים האחרונות – מעין גרסה של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". אלא שאז מוסיף ימיני: "היום מקובל להתייחס אל דיווחי המשקיפים המערביים, כמו טוויין ואחרים, כאל עדות חווייתית ולא כאל עדות מחקרית, ויש גם ממצאים אחרים, הסותרים, לפחות חלקית, את הרשמים מהסוג של טוויין" (עמ' 330). זוהי הערה מרתקת. היא חושפת שימיני יודע, לפחות חלקית, שמרבית החוקרים רואים בעדויות מהסוג של טוויין ביטוי לציפיות הנוצריות של המבקרים יותר מאשר למציאות ששררה בארץ; שבמונחים השוואתיים הארץ לא הייתה כלל וכלל דלילת אוכלוסין לפני הגעת החלוצים הציונים; ושהנרטיב על "הפרחת השממה" הוא נרטיב אירופוצנטרי ולו הדים לא מעטים בשיח הקולוניאליסטי של התקופה. זוהי הערה מרתקת כיוון שהיא אינה מפריעה לימיני לכתוב, בטור מהעת האחרונה, ש"זו הייתה חלקת ארץ מיושבת בדלילות מחרידה" (ימיני, 2015). נקודה זו חשובה משום שהיא חושפת שאין מדובר פשוט באי-ידיעת העובדות מצדו של ימיני, אלא בתמונת מציאות היסטורית שהוא מנסה להנחיל לקוראיו, אף שהוא יודע שמרבית ההיסטוריונים רואים בה מיתוס. הקורא נותר תוהה לגבי ספרו של ימיני כולו: האם טעויותיו והשמטותיו של ימיני נעשו בתום לב, או שמא הן תעמולה מכוונת?

מה אפשר להסיק מסקירה זו? אין ספק ששקרים רבים מופצים לגבי ישראל, ויש חשיבות בחשיפתם. בה בעת, אין ספק גם שישראל מפיצה שקרים לא מעטים. כך נוהגים כמעט תמיד צדדים לסכסוך, במיוחד כששניהם תלויים כל כך בדעת הקהל הבין-לאומית. ימיני עושה שירות חשוב לציבור כשהוא חושף שקרים וטעויות של ממש, כמו הטענה שישראל מנסה בכוונה להעלות את תמותת התינוקות בקרב פלסטינים; או שמרבית הישראלים תומכים באפרטהייד; או שרוב הפרופסורים בישראל תומכים בטרנספר; או ההצגה של תגובות ישראל להתקפות עליה, למשל תגובות על ירי רקטות מעזה, ללא ההקשר של ירי הרקטות, וכיוצא בזה (עמ' 22–23). גם הנקודה הרחבה יותר של ימיני, שהציונות אינה תנועה קולוניאליסטית במהותה, היא חשובה בהחלט, במיוחד מאחר שיותר ויותר אנשים בעולם, כמו גם בישראל, מאמינים בכך. ימיני צודק בכך שתפיסה זו של ישראל היא חד-צדדית במידה רבה, מעודדת דה-לגיטימציה לישראל בגבולות 67', ועשויה אף לפגוע בנכונותם של רבים לתמוך בהסדר המבוסס על שתי מדינות.

ועדיין, בסיכומו של עניין, אילו שפטנו את ספרו של ימיני על פי הקריטריונים שלו עצמו היינו חייבים להסיק שמדובר בספר שהוא חלק מתעשיית השקרים הישראלית באשר לסכסוך; כלומר חלק מתשלובת רחבה הכוללת אמצעי תקשורת כמו ידיעות אחרונות וישראל היום; אקדמאים כמו אפרים קארש; ארגונים רבי-כוח המשתייכים לרשת שנהוג לכנות "הלובי הישראלי"; ממשלת ישראל ועוד. חלקם פועלים מתוך כוונות טובות אך בורות, וחלקם מתוך כוונות פחות טובות – כולם מציגים לעתים קרובות פרשנות לעבר ולהווה של הסכסוך שבינה לבין המציאות יש קשר קלוש בלבד. במקום זאת, נסתפק בקביעה שספרו של ימיני מעניין וראוי לקריאה, למרות כל פגמיו, ולו על מנת להבין משהו על האופן שבו מעוצבות תפיסותיו של הציבור הישראלי לגבי העבר וההווה של הסכסוך.

[1] http://www.amnestymena.org/en/magazine/Issue21/RightOfReturn.aspx?articleID=1120

על מוסלמים, אסלאם ואלימות

הנה מספר נתונים על מוסלמים, אסלאם ואלימות מתוך כמה מהסקרים הגדולים והאמינים יותר שנעשו בשנים האחרונות.

  • הרוב המכריע של המוסלמים מתעבים את דאע"ש ומתנגדים לפגיעה באזרחים. למעשה מוסלמים אינם נוטים לתמוך באלימות נגד חפים מפשע יותר מהאמריקאי הממוצע.[1]
  • רוב ההרוגים מפעולות טרור במערב נעשו על ידי טרור יחידים, ורובם של פיגועים אלו נעשה לא על ידי קיצוניים מוסלמים אלא על ידי קיצוניים ימנים, לאומנים וכו'.
  • אין מתאם בין רמת הדתיות לרמת התמיכה באלימות בקרב מוסלמים. ההבדל המרכזי בין אלו שמצדיקים פיגועי טרור ובין האחרים הוא "פוליטיקה, לא אדיקות".[2]
  • בפוליטיקה הכוונה במיוחד לתפיסות של מה שעושה המערב. מרבית המפגעים הם רדיקלים פוליטיים "אינטנסיביים הרבה יותר באמונתם שהשליטה הפוליטית, הצבאית והתרבותית המערבית היא איום מרכזי."[3] זו סיבה מרכזית מדוע בשטחים הכבושים הפלסטיניים ובאפגניסטן יש את התמיכה הגבוהה ביותר בפגיעה בחפים מפשע "במקרים מסוימים" (39%-40%). למעשה, סקירה של פיגועי ההתאבדות בין 1980 ל-2004 מראה שכמעט כולם נעשה בתגובה לכיבוש זר.[4]
  • מה שרוב המוסלמים דורשים מאזרחי מדינות המערב, אם כן, הוא "לא לשנות את מי שהם, אלא את מה שהם עושים."[5] וועדת מחקר של הממשל האמריקאי ב-2004 הגיעה למסקנה דומה: "מוסלמים אינם 'שונאים את החירות שלנו', אלא את המדיניות שלנו. הרוב המכריע מביע את התנגדותו לתמיכה החד-צדדית שלנו לטובת ישראל ונגד זכויות הפלסטינים, והתמיכה הארוכה והגוברת שלנו במה שהמוסלמים כקולקטיב רואים כרודנויות, כמו מצרים, ערב הסעודית, ירדן, פקיסטן ומדינות המפרץ."
  • אגב, כבר אז הוועדה ציינה שהתמיכה בג'יהאדיסטים גברה מאוד לאחר הפלישה האמריקאית לאפגניסטן, עיראק וכו'. למעשה, קבעה הועדה, זה מה שגרם ל"רשת שולית [אל-קאעידה] להפוך להיות תנועה חובקת עולם של קבוצות לוחמות." מאז, כמובן, המסקנה הזאת קיבלה חיזוקים אינספור.

 

למעשה, אפילו אם נבחן רק את מעשי ההרג ההמוני של חפים מפשע שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה, מדינות בעלות רוב נוצרי אחראיות לרובם הגדול. כך למשל, ארה"ב אחראית למוות של כ-4 מיליון בני אדם בשנות ה-60 וה-70 בווייטנאם, אולי חצי מיליון ילדים בסנקציות על עיראק בתחילת שנות ה-90, עשרות ואולי מאות אלפים עם הפלישות לאפגניסטן ועיראק, מאות ואולי אלפים בהתקפות מטוסים ללא טייס בתקופת אובמה, ואלו רק דוגמאות. מדינות באמריקה הלטינית בתקופה של 1950-1980 אחראיות לרצח של מאות אלפי בני אדם (בגואטמלה לבדה, לשם המחשה, כ-200 אלף בני המאיה בראשית שנות ה-80, עם גיבוי אמריקאי וכלי נשק אמריקאים וישראלים). ברואנדה בשנות ה-90 כמיליון בני אדם. בקונגו מאות אלפי בני אדם בשני העשורים האחרונים (מרצח ישיר). אפשר להמשיך את הרשימה.

ההבדל בין מוסלמים לנוצרים (ואחרים) בעניין של הרג חפים מפשע הוא אם כן לא מידת הפגיעה בחפים מפשע, אלא העובדה שחלק בולט במיוחד מרצח החפים מפשע בידי מוסלמים נעשה בשם הדת, בעוד אצל אחרים האידיאולוגיה בשמה לרוב רוצחים היא לאומית, קומוניסטית, דמוקרטית-ליברלית וכיוצא בזה (לעתים קרובות גם יש שם אינטרסים כלכליים). ישנן סיבות שונות לכך, אבל סיבה מרכזית היא פשוט שהדת נשארה מרכיב זהות מרכזי עבור מרבית המוסלמים, בניגוד לרבים במערב ובמקומות אחרים, ובני אדם נוטים לעגן מעשים מסוג זה בזהות שלהם. אין לי לא מקום ולא ידע מספיק לדון בסיבות מדוע הדת נשארה מרכיב כה מרכזי עבור מוסלמים כה רבים. בכל זאת, שתי הערות בעניין זה.

הראשונה, שצריך להיזהר מתפיסות כאילו הבולטות של הדת משמעותה שרוב המוסלמים מתנגדים למודרניות. עבור רוב המוסלמים, כמו אצל רוב היהודים או הנוצרים הדתיים, הדת היא דרך בתוך המודרנה, לא ביטוי של התנגדות למודרניות. למעשה, רוב המוסלמים אינם רואים מתח מהותי בין דבקותם בדת לבין החיים בחברה המודרנית, המדע וכו'. רובם גם, אגב, מעדיפים דמוקרטיה ואינם רואים סתירה בין הדת המוסלמית לדמוקרטיה. זה לא אומר שרבים מאוד מהם אינם נוטים, במיוחד בתחום היחסים בין המינים, לערכים אנטי-ליברליים כמו התנגדות להומוסקסואליות, אבל בכך הם למעשה לא שונים מקבוצות דתיות נוצריות ויהודיות, כמו גם ממדינות כמו רוסיה וסין.

שנית, לפחות לגבי המזרח התיכון הדברים האלו קשורים אלינו ישירות, ובמיוחד לימים אלו, בהם אנו מציינים את מלחמת ששת הימים ותחילת הכיבוש. מלחמת ששת הימים הביאה להחלשה מסיבית של הלאומיות הערבית, החילונית ביסודה, שהתגלמה בדמותו של נאצר נשיא מצרים אז. רבים מהמוסלמים במזרח התיכון פנו לאסלאם הפוליטי כתחליף. במקביל, הכיבוש הפך להיות אחד הביטויים המרכזיים, עבור מוסלמים רבים, במיוחד במזרח התיכון, לאי הצדק שביחס המערב למוסלמים. כמובן, ישנן סיבות רבות נוספות לעליית האסלאם הפוליטי החל משנות ה-70 – כסף הנפט של ערב הסעודית שמטפח גרסה קיצונית של האסלאם; המהפכה האיראנית של 1979 וסיבות אחרות רבות. ועדיין, זו הזדמנות טובה להזכיר את הצורך להיות מודעים להשלכות הרחבות יותר של מה שעשינו ואנחנו עדיין עושים כאן.

[1] John L. Esposito and Dalia Mogahed, Who Speaks for Islam? p, 9.

[2]. שם, 74.

[3] שם, 89-90.

[4] שם, 77.

[5] שם, 89.